שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן צ״ה (ו׳)

ומעתה נראה לפענ"ד דל"ק קושית הירושלמי דע"כ לא שייך לחייבו ק"ש על שכפר רק באם הודה הי' מתחייב עפ"י הודאתו א"כ חייב על הכפירה ממון אבל כאן שאם הודה שהרגו בכוונה באמת מהראוי שכל השלשים הם קנס ורק דאם הודה אנן אמרינן פלגינן דיבורא ולא מהמנינן לי' על מה שאמר שהרגו בכוונה בכה"ג לא שייך לחייבו ק"ש על שכפר דגם הודאתו בעצמותו לא חייבו ממון רק אנן מחייבינן לי' בצירוף הודאתו ובכה"ג לא חייב ק"ש וכעין מ"ש הרמב"ם דלכך משביע עדי קנס פטור דלא חייבו מעצמן רק בצירוף כפירת בע"ד ע"ש ודו"ק. והנה לכאורה קשה לי איך יתחייב שבועה אם לא המית את עבדו הא אם המית בכוונה שאף אם הודה הי' פטור משום מודה בקנס וע"כ עיקר החיוב באם לא הי' בכוונה ואיך שייך לחייבו שבועה ע"ז שאין משביעין על טענת ספק שמא לא הי' בכוונה וצ"ל כיון דזה כופר שלא המיתו כלל א"כ עכ"פ הודה שלא היה בכוונה וא"כ ממילא חייב שבועה דאם לא היה בכוונה נתחייב דמים ולפ"ז עכ"פ לא שייך לחייבו על כפירת ממון מה שלא נתחייב רק מצד שע"י שבועתו נתחייב ואם לא טען כן לא הי' מקום כלל לשבועה דאולי הרג בכוונה ופטור דהו"ל מודה בקנס וז"ב. ויתכן יותר דבאמת הראב"ד הקשה הובא בשיטה מקובצת ב"ק דף מ"ג דס"ל לרבה דמשלם דמים שלא במקום כופר והא אין דמים למתים וכדאמרו בערכין דאמר דמי עלי לא יתנו לאחר מיתה שאין דמים למתים וכתב שכופרו דמים דנתחייב משעת מיתה שפיר חייב אף שמת אח"כ ועיין ברש"י בערכין שם. ומעתה זה דוקא כשנתחייב מצד עצמו אבל כאן שלא נתחייב רק בשביל שאמר שלא המית כלל א"כ זה לא נתחייב בשעת מיתה ודלמא הרג בכוונה ופטור וא"כ לא בא החיוב רק בשעה שנשבע ואז כבר מת ואין דמים למתים וז"ב. ומן האמור אני תמה במה שראיתי להקצה"ח סי' ת"ה שכתב דכשם דאין כופר אלא לאחר מיתה ה"ה דמים והדבר תמוה דא"כ שוב אין דמים למתים וכמ"ש הראב"ד דהחיוב בא מחיים בעת שהזיקו ובאמת שאני כופר דאף דלא נתחייב רק לאחר מיתה מ"מ כיון דהוא כופר אינו נישום כעבד אלא כערך האמור בתורה וגם לאחר מיתה נתחייב בעבד וכ"כ בשיטה מקובצת בהדיא בדף מ"ג ע"ב גבי כופר שאינו משתלם רק לאחר מיתה עכ"פ בדמים א"א לומר כן ומ"ש הקצה"ח שכ"כ ביש"ש בפדו"ה שם חפשתי ולא מצאתי ואדרבא התוס' הקשו מה בין כופר לדמים וכתבו לענין יורשים וכן הביא היש"ש שם ומשמע שלא כדברי הקצה"ח ודו"ק: