שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן פ״א (ג׳)

וע"ד הפלפול יש לומר דהרי בש"ס מקשה על ר"ה מהא דתניא והשליש נאמן משניהם ומשני שאני ממון דאתיהיב למחילה ופירשו רש"י ותוס' דכיון דבידו למחול לכך נתרצה בהבטחתו עליו למחול אף שיהיה שקר משא"כ באיסור אין בידו להאמינו. ולפ"ז כיון דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור ואף למה דפליגי עלי' עכ"פ יצא לחירות וא"כ כאן שבידו להפקיר ולמחול שוב יכול להאמין לשליח ושפיר מהימן השליח אף לר"ה ודוק. ומן האמור נראה ראיה ברורה למה שחידש הט"ז סי' קס"ח ביו"ד סקי"ב דקנין אודייתא לא שייך לענין ריבית דבשלמא לענין ממון מועיל קנין אף שהוא שקר משא"כ באיסורין היאך יפקיע האיסור בשביל שהוא שקר ע"ש והקצות החושן סימן קצ"ד חולק דגם באיסורין מועיל אודייתא ולפי מה שכתבתי הדבר מבואר בש"ס דכשם דאין בידו להאמין לשליח במלתא דאיסורא ה"ה דאין מועיל קנין אודייתא באיסור דבשלמא בממון בדבר שבידו למחול א"כ מה בכך שמשקר מכל מקום הוא מקנה לו המעות משא"כ לענין שיפקיע האיסור מאן מחיל ומאן שביק וז"ב מאד. מיהו בגוף דברי הט"ז שם לפענ"ד נראה דודאי אם מודה בשקר שאינו רוצה להקנות לו המשכון רק שירצה להפקיע איסור רבית זהו א"א דל"מ לענין איסור אבל אם באמת רוצה לזכות המשכון לעכו"ם באודייתא דהיינו שכ"ז שיהיה המשכון של עכו"ם כל ימי היותו ממושכן שפיר מועיל הודאתו דאינו שקר דניהו דמתכוין להפקיע האיסור ריבית מה בכך לא הוה רק כמערים להפקיע האיסור וגם מערים גמור לא הוה דבאמת מקנה לו המשכון ומידי דהוה אם מפקיר בהמתו דמותר אף שאינו עושה רק להפקיע האיסור ועיין בט"ז או"ח סי' רמ"ו ס"ק ה' ובאמת יהיה לעכו"ם קנין במשכון כל ימי היותו ממושכן. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה הקצה"ח שם דברי התוס' אהדדי דבב"מ דף מ"ו ד"ה ונקנינהו הקשו דהרי יכול להקנות הממון בקנין אודייתא ומשמע דמועיל קנין אודייתא להפקיע האיסור ובב"ק דף ק"ד ד"ה אגב כתבו התוס' דמדאורייתא בעינן דיהי' לו ארעא דאם אין לו ארעא לא הי' קרויין מעותיו מדאורייתא שיהי' יוכל להפקיע בהן פירות מ"ש ע"ש הרי דל"מ אודייתא באיסור ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהקשו התוס' דיקנה לו הקרקע באודייתא א"כ כיון דבאמת אין לו קרקע מה מועיל [להפקיע] איסור קנין של שקר אבל שם הקשו דיקנו לו המעות באודייתא והמעות באמת יוכל להקנות משום אודייתא ובאמת לא יהיה שקר דיקנה בו עכ"פ למען יפדה בו פירות מ"ש וז"ב כשמש ועיין ברשב"א ור"ן ר"פ השולח לענין ביטול מודעות שהאריכו אם מהני לומר שנותן נאמנות לפסול עדים שיעידו שמסר מודעה והאריכו איך שייך לתת נאמנות לענין איסור והרשב"א הביא ראיה משמא פייס באומר נאמנת עלי שלא פייסתי והר"ן דחה זאת ע"ש ותמהני מדוע לא הביאו מכאן דמבואר דבאיסור דלא אתיהיב למחילה לא שייך נאמנות לר"ה ולר"ח מועיל אף באיסור וצ"ע. ומהתימה דבסוגיא דשליש מתמה הר"ן בעצמו על פירש"י דבאיסור לא שייך נאמנות דהא גם באיסור מהראוי שיועיל נאמנות ולא הזכיר כלל מסברא זו והוא מדמה שם בעצמו לנאמנת עלי שלא פייסתי גם מ"ש הר"ן בסוגיא דשליש דיש לה מיגו דאי בעי לא הראת גיטה לב"ד וכתב שנמצא כיוצא בה בפז"ב צ"ע דהא באמת אי בעי קלתה לא אמרינן דהוה מיגו למפרע ועיין תוס' כתובות דף פ"ה ודוק