שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ע״א (ו׳)

ובזה מיושב היטב מ"ש התוס' בדף קט"ו דלא אשכחן דנתקן לעשה כדאשכחן גבי השבת העבוט והקשה הוא דאשתמיטתי' האי דאם חבל תחבול ודרשו אפילו שלא ברשות ולפמ"ש כוונת התוס' דניהו דניתקו לעשה היינו לענין שלא ילקה עד שנאבד או נשרף אבל מ"מ לא דמי להשבת העבוט דשם נתקו הכתוב לעשה וליכא איסורא דלאו כלל וכאן הוה לאו שאב"מ. ומה שהקשה עוד דאם הטעם דמחזיר בע"כ הוא משום דכ"מ דא"ר ל"ת אם כן לא נתקו לעשה כלל והי' לו לעבור מיד כשחבל וילקה תיכף כשחבל. ולפמ"ש א"ש דמה שחבל באמת הוא ניתק לעשה ואינו לוקה כ"ז שיכול להשיב ואיתא בעינא אבל מ"מ צריך להחזיר בע"כ משום דעובר על לאו אף דאין בו מעשה וכמ"ש ונתבארו דברי רבינו כמין חומר בענין חובל. ובזה נוכל ליישב גם בלאו דבגד אלמנה שכתב הרמב"ם כלשון שכתב בחובל ותמה גם כן הגד"ת בזה ולפמ"ש י"ל דגם בגד אלמנה שדעת הרמב"ם דאף בשעת הלואה עובר בלאו משום דהתורה חסה על האלמנה מפני צערה וכדומה אי שמשיאה ש"ר בשכנותיה אם כן ניהו דאינו לוקה עד שנשרף או נאבד אבל בכל רגע הוא עובר אף דאינו עושה המעשה והוה לאו שאב"מ מ"מ איסור איכא וחייב להחזיר בע"כ וכמ"ש ודוק. ובזה יש ליישב מ"ש הרמב"ם בפי"ט מסנהדרין מונה מה שלוקין עליהם אף שאין בהם לא כרת ולא מיתת ב"ד וחשב הממשכן בידו ולא החזיר החובל אלמנה ולא החזיר החובל כלים שעושין בהם אוכל נפש ודקדק הגד"ת דמשמע דבחובל עובר תיכף מדלא כתב ולא החזיר ולפמ"ש י"ל דרבינו דקדק דבאמת בממשכן ובגד אלמנה צריך לכתוב כשלא החזיר דאל"כ לא שייך הלאו דהא ניתק לעשה ואף שכתבתי דבאלמנה עובר אף שאינו לוקה אבל לא ברור הדבר אבל בחובל אוכל נפש זה מבואר הטעם דבשביל שהוא אוכל נפש עושה איסור ועיקר הלאו בשביל שהוא אוכל נפש ואף שהוא דחוק מ"מ דחיק ומוקי אנפשי' ועכ"פ דברי רבינו בפ"ג ממלוה נתבארו היטב וכמ"ש ודוק. והנה התוס' תירצו לקושייתם דמה שצוה אביי להחזיר הוא משום שהי' שוגג והי' טועה ולא הוה זכייה שהי' בטעות ובכה"ג אף אביי דס"ל דאי עביד מהני מ"מ כל שזכה בטעות לא מהני. ולפי זה בתמורה בטעות כגון שהמיר בשוגג מהראוי שלא יהי' חל. ובזה יקשה בהא דאמרו בתמורה דף ה' לאביי למה לי הך ותמורתו יהי' קודש והא שפיר אצטריך לענין שיחול בשוגג דהקדש טעות לא שמי' הקדש. מיהו ז"א דתמורה חל אף בטעות כדאמרו בתמורה דף ט"ז יהיה לרבות שוגג כמזיד שוב ל"צ כל הקרא והא הוא ותמורתו ל"צ לכתוב רק יהי' קודש ודוק. ובזה יש לבאר דברי רש"י בנזיר דף ל"ב שתמה המלמ"ל פ"א דתמורה עליהם ולפמ"ש אינו מענינו וקצרתי. והנה בגד"ת שם אות ב' הקשה על הטור דשינה מלשון הבעה"ת ע"ש ולפענ"ד בקצרה דגם העליונה כ"ז שמשתמש במלאכת הרחיים הוה כקרקע הדבר דומה למה דמבואר בהלכות מקוואות בסעיף נ' דהדבר המשתמש עם הקרקע ועשאן לשמש בקרקע הו"ל דין מחובר בקרקע ואם כן הרחיים העליונה אם ישתמש ברחיים גם העליונה נעשית כקרקע ואדרבא כל שתלש העליונה וא"א לרחיים התחתונה שתעשה מלאכת אוכל נפש אף שעדיין בקרקע נעשה כמטלטל דהרי כל עיקרו לא נעשה רק להיות טוחן בו וכל שתלש העליונה וא"י לעשות התחתונה מלאכתו מקרי מטלטלין. ובזה מיושב כל דברי הטור ומסכימים למ"ש הבעה"ת דוק ותשכח. והנה צמד פרות שרש"י פירש פרות החורשות הנה לפמ"ש רשב"ם בע"ז דף ט"ו בתוס' שם בשם רש"י דפרה לאו בת מלאכה היא א"כ עכ"פ מלאכת אוכל נפש ודאי לא הוה וצע"ג ועשו"ת בית יעקב סי' ל"ב ובתשובה הארכתי בדברי הבית יעקב והבאתי דברי רשב"א בחידושיו לחולין דף פ"ג שהסכים לפירש"י ורשב"ם דפרה לאו בת מלאכה היא וצ"ע מכאן. והנה בחינוך הקשה בחובל באלמנה שאם נשרף המשכון לוקה הא הבע"ח מנכה מחובו ואם כן הוה לוקה ומשלם ולא הבינותי דהרי לצי"ש חייב רק דהב"ד א"י לחייב שתי רשעיות ואם כן מה שמנכה חובו זה הוה כתפוס ולא שייך שתי רשעיות וצ"ע: