שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ו׳ (ג׳)

ובזה מיושב קושית התוס' בחולין דף ע"ב שהקשו דלמה אוקמא כר"מ משום טומאת בית הסתרים ולא משני דבשעת פרישתו מאביו נטמא ולפי מה שאמר ניחא דבשלמא משום טומאת בית הסתרים ניחא דהי' בו כביצה אבל בעת פרישתו צריך שיהי' בו כזית דאל"כ אינו מטמא עכ"ד. והנה לבבי לא כן ידמה וכן השבתי לו בראשית ההשקפה דמ"ש דאם נימא דבשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה צריך שיהי' כביצה. לפענ"ד לא נהירא דכ"ז שלא נפרש ונבדל לגמרי ובאותו אבר הי' בו יותר מכביצה ושתים ואם כן בעת פרישתו מאביו נטמא כיון דהאבר היה עליו טומאה חמורה ובעת הבדלו מן האבר קיבל טומאה נטמא בו ומידי דהוה אם הי' שלש על שלש נקרע מבגד גדול דאף שלא מטמא טומאת מדרס אבל נטמא טומאת מגע מדרס וכדאמרו בדף ע"ב וה"ה בזה. ומיהו אפשר לדחות דשאני התם דמטמא טומאת מגע מדרס שהרי נגיעה במדרס אבל כאן הוא מטמא טומאה אחרת דהיינו טומאת אוכלין והאבר טמא טומאה אחרת חמורה ועכ"פ ל"ש לומר שבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו שאביו לא נטמא טומאה זאת רק טומאת אבר ניהו דחמור אבל טומאת אוכלין לא תוכל לקבל עד שיהי' בו כביצה ועכ"פ מה שמעלתו הקשה על רש"י דלמה צריך כביצה לק"מ לפמ"ש דיש לומר דע"כ לא אמרי' דלא פקע טומאה רק כשנטמא מקודם אותה טומאה שהיא מטמאה עכשיו וכמו בבגד שמקבל טועאת מגע מדרס והרי אף שכעת שלש על שלש אינו ראוי למדרס אבל מ"מ נגע במדרס אם משום טומאת בית הסתרים או משום בשעת פרישתו מאביו אבל כאן בעת שהיתה מחובר הי' עליה טומאת אבר א"כ אח"כ כשחתכה ופקע לה החמורה איך תאמר שמ"מ טומאת אוכל לא פקע מינה הא כעת מקבלת טומאת אוכל ואוכל צריך כביצה וגם יש לומר עפמ"ש התוס' בדף ע"ב ד"ה אלא ובמנחות דף כ"ד להקשות דאיך חל טומאת אוכל הקלה על טומאת אבר החמור ולא אמרינן שבע לה טומאה וכתבו דשאני התם דטומאת אוכל חמור דמצרף עם אוכל אחר להשלים לכשיעור ובאמת שזה דחוק אך לפענ"ד היה נראה דע"כ לא אמרי' דשבע לה טומאה רק במקום שרוצה לחול בעוד שטומאה שעברה עליו מה שאין כן כאן דבעוד האבר כלו בשלמותו יש עליו טומאת אבר החמור והוא חשב עליו לאכלו א"כ בעת שיאכל כזית ממנו או כביצה וכדומה אז לא יהי' עליו טומאת נבילות דבשר הפורש מן החי טהור רק שצריך שיחול עליו שם אוכל מקודם דאח"כ טהור וא"כ עכ"פ בעת שהוא מחובר להאבר לא חל עליו טומאת אוכל רק לאחר שיתלש ויאכל ממנו וא"כ ל"ש כאן שבע טומאה וז"ב לדעתי והמעיין ברש"י חולין דף קכ"ח ע"ב יראה שכוון לזה ע"ש ברש"י ד"ה טהור ע"ש שמסיים שנשארה עליו הקלה שלא הי' לו עד עתה הרי שלא חלה בעודו מחובר ולא שייך כאן שבע טומאה וז"ב ולפ"ז שפיר צריך כביצה דאל"כ ל"מ דהא בעודו במחובר לא חל עליו שם טומאת אוכל וכמ"ש וז"ב ודוק. וגם במה שחידש מעלתו דאם נימא דפרישתו מאביו קיבל טומאה תו צריך כביצה לפענ"ד נראה דבר חדש דבאמת רבינא ס"ל דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי והקשו התוס' דף ע"ג שם דאם כן למה צריך הש"ס לשנויי בדף קכ"ט דר"מ היא הא כמאן דמפרת דמי ואינו מקום סתרים וכתבו דכל דאינו עומד להפרד לא אמרינן כמאן דמפרת דמי ולפ"ז נראה לי דבר נכון דזה דוקא בעודו מחובר אבל בשעה שהתחיל לחתוך מעט ממנו והוא רוצה להפריד כזית ממנו וכדומה א"כ ראינו שבדעתו להפרידו ושוב הוה כמפרת אף שעודו מחובר כל שהתחיל לחתוך ואם כן שפיר קיבל טומאה בעת פרישתו מאביו וז"ב מאד. ובזה יש לומר דגם עולא דאמר בשעת פרישתו קיבל טומאה הוא דגם הוא ס"ל כמאן דמפרתי דמי ורק דכל שהוא מחובר ס"ל לעולא דאינו כמפרת וכל העומד לחתוך לאו כחתוך דמי רק דכל שהתחיל לחתוך שפיר קיבל טומאה מאביו וז"ב ובזה יש ליישב דברי הרשב"א בחידושיו לחולין דף קכ"ט שם שהקשה גם כן דאמאי לא משני בעת פרישתו מאביו קיבל טומאה א"כ כמאן דמפרת דמי דמיירי שלא נשאר אז יותר בשר והדבר יפלא דאם כמפרת דמי אף בעודו מחובר מטמא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה אינו קושיא דלוקי כרבינא דלא קיי"ל כרבינא ועיין לח"מ פ"ח מפסולי המוקדשין הלכה ט"ו רק דעיקר הקושיא דגם עולא ס"ל כן וכמ"ש וע"ז שפיר תירץ דכיון דרק בשעה שהתחיל לחתוך הוה כמפרת לעולא ואז לא נשאר באבר יותר בשר ואין עליו דין אבר מן החי. שוב מצאתי במלמ"ל פכ"ג מכלים ה"ט שכתב כדברי מעלתו והנראה לפענ"ד כתבתי גם הקשה על הרשב"א הנ"ל כמ"ש ולפמ"ש מיושב הכל גם מ"ש דעולא ע"כ פליג ארבינא דהרי הש"ס קאמר מש"ה קתני חתכה לפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא פליג על כל הסברא רק אם חתכה הוא דהוה כמאן דמפרת אף שלא חתכה כלה ועיין לב ארי' שהקשה על רש"י דלמה צריך כביצה הא כבר קיבל טומאה בעודו בשלמותו ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. שוב מצאתי ראיה למ"ש למעלה דאף לעולא דלא ס"ל אוכלין כמאן דמפרתי דמי כל שהתחיל לחתוך ודאי מודה מהא דתנן במס' עוקצין פ"ב משנה ה' מחתך לבשל וכו' התחיל לפרק אוכל שהתחיל בו אינו חיבור והתוסיו"ט כתב בשם הר"ש פירוש דאותה חתיכה שמתחיל למרק אינו חיבור דסופו למרקה לגמרי הרי בהדיא כמ"ש ובזה יש לומר דלכך בנתזין לגמרי בב"א לא שייך בשעת פרישתו מקבלי טומאה דהרי באמת כל סברתו הוא משום דאוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגיעי בהדדי וא"כ זה דוקא כל שלא נתזין בב"א אבל אם נתזין בב"א א"כ שוב לא מתחברי כלל ואמאי נטמאו ולכך מודה עולא בזה. ובזה יש ליישב קושית המלמ"ל שם על התוס' ע"ש ודוק ועיין לאא"ז שער אפרים סי' א' שהאריך אי קי"ל כרבינא דאוכלין כמאן דמפרת ולא נזכר מדברי הראב"ד פ"א מפהמ"ק והלח"מ הנ"ל. ודרך אגב ארשום במה שהראני הרב החריף ושנון מו' מאיר בראם ני' הא דאמרו בחולין דף כ"ט ע"ב אירע בה פסול בשחיטתה ופירש"י שנתנבלה בשחיטה אינה מטמאה בגדים שאין כאן עבודה ואם אסף אפר או שרפה ולא נגע בה או אפילו נגע בה בפשוטי כלי עץ שלא טימאתו משום נבלה אינו טמא משום מתעסק בפרה וע"ז אמר שהראש יוסף תמה בזה תרי תמיה. חדא דמה ענין טומאת נבילות לטומאת בגדים והא נבלה אינו מטמא בגדים ועוד הא כל שמפרכסת אינה מטמאה טומאת נבילות וכן הקשה הוא דהא כל שאין סופה לטמא טומאה חמורה ובאמת שהדברים תמוהים ולפענ"ד נראה בכוונת רש"י דהנה יש שני מיני טומאות טומאת מגע בגדים מחמת הפרה וטומאת נבלה והנה כבר נודע מה שהאריכו התוס' בחולין דף ע"ב ובהקומץ אי שייך שבע לה טומאה וכל שחלו בב"א ודאי מטמא מחמת שניהם ולפ"ז גם כאן אם הי' נוגע בה א"כ כיון שנטמא מחמת נבלה הי' נטמא מחמת הפרה ג"כ דהרי בתחלת השחיטה טרם שנתנבלה או אף בסוף טרם שנתנבלה היתה מטמאה משום פרה א"כ באו שניהם כאחד דבסוף השחיטה נטמאת מחמת הפרה ומחמת נבלה וא"ל כיון דנתנבלה שוב אין כאן עבודה דזה אינו דעכ"פ עד גמר השחיטה אינה נבלה ובפרט לענין טומאה ועיין כו"פ סי' ל"ג ובתב"ש שם וא"כ גורר הטומאת נבלות גם טומאת הפרה אבל כל שלא נטמא משום נבלה כגון שלא נגע רק שנתעסק בפרה אם כן שוב כל שנתנבלה שוב אין כאן פרה שהרי נפסלה ולמה תטמא אבל כל שנגע בה ונטמא משום נוגע בנבלה הרי עליה הי' שני טומאות ונטמאו הבגדים וידעתי שזה דוחק אבל מה אעשה כי הציקתני ליישב דברי רש"י ובזה יש ליישב כל הקושיות אבל כל הדברים יגעים. והנה במה שנדחק זקני הגאון בשער אפרים סי' א' ליישב דברי הב"י שדחה דברי הר"ב והלא דברי הר"ב מבוארים דבאמת חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ואף שהגדול עולה עמו מ"מ עומד לחתוך וע"כ דמכל מקום מקרי שלם לענין ברכה וה"ה בזה וע"ז נדחק בטעמו של הב"י באמת במחכת"ה לא זכר שם דברי הרמב"ם והלח"מ פ"א מפהמ"ק הט"ו דלא קי"ל כהך דרבינא וכמ"ש הלח"מ. אמנם גוף דברי השער אפרים בכוונת הרב לפענ"ד אינם נכונים שהרי הר"ב אינו אומר כן וז"ל הר"ב דאין לחוש לכך כיון שסוף סוף יש לו לחתוך ולבצוע לית לן בה ע"ש ולפי דברי השער אפרים הכי הי' לו לכתוב דאף שסופו לחתוך ולבצוע כעת שלם הוא. אך לפענ"ד דברי הר"ב נכונים בפשוטם דע"כ לא שייך לחלק בין כשהגדול עולה עמו רק בדבר שעומד להיות כל ימי היותו בשלימות רק שאירע מקרה שנפרס מקצתו בזה כל שעולה עמו מקרי עדיין מעורה ונחלקו ר"מ ור"י איזה צד צריך להיות עולה עמו אבל בפת באמת עיקר הפת עומד לחתוך ולבצוע אטו להיות עומד כך שלם אפה לפת ורק הברכה צריך שיהיה על השלם שהוא יותר נאה א"כ אין הקפידא שיהיה שלם אח"כ וא"כ שנאחז בו מה בכך שלא יוכל לעלות עמו הא אח"כ גם כל הפת יהיה נחתך ונאכל ועיקר אנו דנין באשר הוא שם וכעת היא בשלימות שהרי נאחז בו ומעורה במקצת וז"ש הר"ב דאין לחוש לכך כיון שסופו לחתוך ולבצוע לית לן בה מקרי שפיר שלם והיינו דכאן א"צ שיהיה שלם גם אח"כ רק בעת הברכה והבציעה וכעת הוא שלם ודו"ק היטב.