ולכאורה הי"א תמוה גדולה והשבתי תוכ"ד דז"א דהרי כל ימי הפסח אין החמץ ברשותו רק דהתורה עשתה כאילו הוא ברשותו לעבור עליו אבל אין שם חלות אל המתנה כל ימי הפסח דהא אינו שלו ואינו ברשותו והוא זכה בו מההפקר וא"כ כל שלאחר הפסח צריך להחזיר לו על מה הי' חלות להמתנה וא"כ דמי לסי' ש"ה וז"ב לדעתי ודו"ק שוב ראיתי בדגול מרבבה שהרגיש בקושיא הנ"ל והנלפע"ד כתבתי. ודרך אגב אומר מה שראיתי בשנת תרכ"ו כ"ה אב בספר חתם סופר חלק חו"מ סי' קל"א הביא קושיא מהגאון מוה' בינם ז"ל שהקשה היאך יוצאין באתרוג במתנה עמ"ל הא לית ליה רק קנין פירות בזה שהרי צריך להחזיר אח"כ ומבואר דא"י לומר האדמה אשר נתת לי כל דהוה שדה מקנה החוזרת ביובל דהו"ל רק ק"פ כדאמרו סוף פ' השולח והאריך בזה. והנה באמת לשיטת רבינו אביגדור הובא בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה דקנין הגוף לשעה כמו במתנה עמ"ל לא מקרי ק"פ רק קנין הגוף ולכך יוצאין באתרוג במעמ"ל ואף דבפרק יש נוחלין מבואר דקנין הגוף לשעה ק"פ מקרי היינו משום שא"י לאכלו אבל לענין שיצא בו י"ח אף שאינו יכול לאכלו מ"מ בשעת לקיחה יש לו בו קנין הגוף ודי בזה ע"ש ולדבריו צ"ל דלענין ביכורים שצ"ל על האדמה אשר נתת לי ובאמת כל שצריך להחזיר ביובל אינו רק ק"פ דהא לא מקרי נתינה לגמרי אבל שם דכתיב ולקחתם ובשעת לקיחה מקרי לכם ועיין קצה"ח סי' רמ"א וסי' רנ"ז שהאריך בדברי רבינו אביגדור ז"ל. אמנם באמת זהו לשיטת רבינו אביגדור אבל מכל הפוסקים נראה דכל שאינו קנין עולמית רק לשעה לא מקרי קה"ג רק קנין פירות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהיאך יוצאין באתרוג במעמ"ל. אמנם לפענ"ד נראה לחלק דבאמת כל קנין שאינו עולמית קנין פירות מקרי וכמ"ש הר"ן בסוגיא דבר פדא בנדרים דף כ"ט אמנם זה דוקא היכא שא"צ קנין בשעת החזרה כמו קנין שדה מקנה שחוזרת ביובל ול"צ קנין בהחזרה ליד המוכר אבל במעמ"ל באתרוג דצריך לחזור ולהקנותו בעת שמחזירו כמ"ש הרא"ש והריטב"א פ' לולב הגזול ע"ש וא"כ עד שמקנה לו בחזרה הרי הוא שלו ואף דצריך להחזיר היינו שאל"כ יתבטל המתנה אבל עד שמחזיר לו בקנין הוא שלו לגמרי ואם חוזר ומקנהו לא הוה קנין חדש למוכר ואף שמוכרח להחזיר לו מ"מ עד שמחזיר לו הוה שלו לגמרי והוה קנין גמור וז"ב.
שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן נ״ח (ג׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא רביעאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
