שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן מ״א (ג׳)

וע"ד הפלפול אמרתי בזה ליישב דברי הלכות ארץ ישראל שכתב דנשים אינן שוחטות לכתחלה והדבר צריך ביאור דמ"ש מאנשים ולפמ"ש יש לומר דהרי ר"ע גאון כתב והובא בב"י יו"ד סי' א' שכל טבח או שוחט או בודק שא"י בספרי הקודש ובתלמוד בכמה פרקים א"י להיות שוחט ובודק ויש להחרים ולנדות עד שיקבלו עליהם כל זאת ולפ"ז נשים דאינן רשאות ללמוד דעכ"פ תורה שבע"פ ודאי אסור והיאך יהיו בקיאים בתלמוד בכמה פרקים ויודעים שבעים טרפיות שיש כל שלא למדו ולכך אסרו להם לשחוט לכתחלה ובזה יש ליישב דברי הלכות א"י מקושית התוס' שהקשו דבזבחים משמע דמותרות נשים לשחוט קדשים ולפמ"ש אתי שפיר דהרי האגור כתב דמה שמברכין ברכת התורה הוא על קריאת הקרבנות ותפלה כנגד הקרבנות תקנו ונשים חייבות בתפלה ע"ש ולפ"ז משמע דקרבנות רשאות ללמוד שגם הן חייבות בקרבנות וכיון שהן דינים שלהן מותרות ללמוד וא"כ כיון שדיני הקרבנות מותרות ללמוד שוב היו מותרות לשחוט דהיו יכולות ללמוד שבעי' טרפיות מתוך התלמוד דצריכות להן לענין קרבנות וכדומה כל שחיטת קדשים ושפיר מותרות אבל מעת שבטל התמיד בעונינו שוב אין להם ללמוד הלכות שחיטה ואין להם לשחוט ודוק כי הוא ע"ד הפלפול. ובזה מיושב הא דאמרו בסנהדרין דף צ"ד ע"ב דבימי חזקי' בדקו מגבת ועד אנפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה והיינו משום דאז הי' נהוג דיני טומאה וטהרה וא"כ היו צריכות ללמוד להיות בקי בהלכות שלא תטמא לכל הנוגע בה ובכליה וכדומה ודוק ועיין בר"ן ביומא גבי אין מצטרפין נשים לדעת אחרת דמשמע קצת דנשים חשידי לעבור על לפני עור ומזה טעם לחוש בנשים שלא ישחטו מפני חשש לפני עור. והנה קצרתי באמרים והמעיין בר"ן שם ימצא הדבר מבואר דהרי כתב לכך אין עושין ע"י כותי דיאמר שאינם רוצים לחלל שבת ומכשירין אותנו משום דכותאי לית להו משום לפני עור וגם נשים דעתן קלות טועות בכך והיינו שגם הם טועות וס"ל דלא שייך לפני עור רק כפשוטו כמו כותאי וא"כ מיושב היטב קושית הב"י שהביא דברי הכלבו שכתב דנשים שוחטות לעצמן אבל לא לאחרים ותמה הב"י דמה נ"מ בין להם ובין לאחרים דצריך הכשר לעצמן כמו לאחרים ולפמ"ש אתי שפיר כיון דחשודות על לפני עור ומפני שדעתן קלות וטועות הן בכך וכמ"ש הר"ן לכך דוקא לעצמן מצי שוחטות ולא לאחרים ודוק היטב וכמדומה שגם האחרונים כתבו דבנשים חיישינן ללפני עור אבל לא כתבו שום טעם ולפמ"ש הדבר מבואר בר"ן ובזה מיושב קושית התוס' על הלכות א"י וכמ"ש האחרונים דבקדשים נוגע הדבר לעצמן דהא מביאין חולין בעזרה וכדומה. והנה בהא דאמרו בכתובות דף כ"ח ושהי' איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ודלמא עבד כהן הוא מסייעא לי' לריב"ל דאמר אסור לו לאדם שילמוד את עבדו תורה ופריך ולא והתניא לוה המינו רבו וכו' או שקרא שלשה פסוקים בבהכ"נ הרי זה לא יצא לחירות התם דאקרי עבד מדעתו כי קאמרינן דקא נהג ביה מנהג בנים ובשיטה מקובצת כתב שם וז"ל ובל"ז לא תקשי לריב"ל דהוה יכולנא לשנויי ולחלק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ וכמו שחילק הרמב"ם ז"ל לגבי בת דהוה כאלו מלמדה תפלות ומיהו ממתניתין דקתני יוצא מבית הספר דמשמע סתמא תורה שבכתב הלכך קשיא וביאור דבריו דהי' מקום לחלק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ דתורה שבכתב מותר ללמדו וא"כ שם שקרא ג"פ הוה תורה שבכתב ושרי אבל אחר דחידש הש"ס דמה דיוצא מבית הספר מזה ראיה שהוא אינו עבד משום דאסור ללמוד תורה לעבדו היינו אף תורה שבכתב א"כ מוכח דגם תורה שבכתב אסור בעבד ושפיר קשה מהא דקרא ג' פסוקים והנה דבר גדול דיבר בזה ובזה מיושב היטב מה דצריך להבין להס"ד דלא ידע שאסור ללמוד תורה לעבדו וא"כ יקשה למה נקט יוצא מבית הספר.