שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ל״ט (ג׳)

ולפמ"ש א"ש דניהו דמועיל תפיסה אבל אם יתן מעות ודאי צריך להחזיר לו גוף הטלה ושוב לא חל שם אתנן ע"ז וז"ב כשמש. והנה בגוף דברי הקדמונים שכתבו דשאני אתנן דמחוייב לקיים דיבורו ול"ש קלב"מ לכאורה רציתי לומר דלפי מה דקי"ל בחו"מ סי' ר"ט ס"ו דבמקח שנעשה באיסור ל"ש מי שפרע ואינו חייב לקיים דיבורו שוב ל"ש לומר דחייב משום דיבורו דהא באתנן דנעשה באיסור ל"ש דמחוייב לקיים דיבורו. אך אחר העיון ז"א דשם אמרינן דאם רוצה לחזור מהמקח שעשה באיסור ופסק עד שלא יצא השער ל"ש לומר דעושה איסור שאינו מקיים דיבורו דז"א דהא מקח שנעשה באיסור אינו מחוייב לקיים דיבורו ומוטב שלא יקיים דיבורו ויתקיים מצות התורה ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אבל כאן האיסור נעשה וממילא מחוייב לקיים דיבורו שהבטיח לתת לה וז"ב ואמת. ובזה ישבתי דברי התומים שהקשה בסי' כ"ח בהא דפריך הש"ס בע"ז והא קא מחסרא משיכה והקשה כיון דאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו והיינו משום דחייב לצאת ידי שמים הוה אתנן וא"כ גם שמחוסר משיכה הא מן התורה מעות קונות והוא עומד במי שפרע הוה אתנן וראיתי בישועת יעקב סוף הלכות פסח שבנו הגאון ז"ל כתב דטעה בזה דהא במקח הנעשה באיסור ל"ש מי שפרע ולפמ"ש יפה הקשה באו"ת דכאן האיסור נעשה וא"כ שוב נגד החיוב שהבטיח לה שפיר קיים במי שפרע ול"ש דמחוסר משיכה וז"ב ופשוט.