שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ל״ג (ו׳)

ולפמ"ש בזה נחלקו דהבעל האיבעיא ס"ל דכל דשטרך בידי מה בעי הוה תנאי ולא שייך להאמינו במיגו דמכל מקום לא קיים התנאי וע"ז אמר אטו אי טעין נאנסו אמרינן שטרא בידי מה בעי וא"כ לא הוה תנאי גמור דהיה יכול לפטור עצמו מהתנאי באם טען נאנסו וז"ב מאד ועיין רשב"ם שכתב דלא חש על השטר כיון דהי' לו מיגו. ולכאורה צ"ב למה לא חש על השטר ולפמ"ש ניחא דעכ"פ תנאי לא מקרי. עוד יש לומר בכוונת האבעיא עפמ"ש הש"ך בכללי מיגו דאף דנאנסו לא שכיח היינו כשטוען אמת אמרינן דמוטב לו לטעון טענת מתה מחמת מלאכה מלטעון טענה דל"ש אבל כל שטוען שקר שפיר יש לו מיגו דנאנסו דאף דל"ש כל שטוען שקר טוען אף טענה דל"ש ולפי זה כיון דנאנסו לא שכיח א"כ כל דאמרינן שטרא בידי מה בעי והיינו משום דלא קיים התנאי א"כ אמרינן דבאמת טוען אמת שהחזיר רק שמכל מקום לא קיים התנאי וא"כ לא שייך מיגו דהרי לא ניחא ליה לטעון דל"ש ובאמת החזיר ואפ"ה כל דלא קיים התנאי צריך לפרעו שנית ודוק. והנה במ"ש הה"מ דלא שייך מיגו כל דלא קיים התנאי בזה מיושב היטב קושית התוס' בב"ב דף מ"ה ע"ב גבי אומן דס"ל לרבה דהמפקיד אצל חבירו בעדים שצריך להחזיר לו בעדים והקשו בתוס' דאכתי להמני' במיגו דנאנסו ע"ש ולפמ"ש הה"מ כל דהוה כא"ל אל תפרעני אלא בעדים לא שייך מיגו ואף שכתבתי למעלה דגבי נאנסו ל"ש זאת מכל מקום אין מוכרח ורבה ס"ל דאף בכה"ג אין לו מיגו דנאנסו דמכל מקום הא לא קיים התנאי ואפסיד אנפשיה שוב ראיתי שכ"כ התוס' שם לחד תירוצא דכיון דלא מהימן לומר החזרתי אף בשבועה והוה כאילו א"ל אל תחזיר לי אלא בעדים הוא דאפסיד אנפשיה ולא שייך להמניה במיגו והן הן דברי הה"מ הנ"ל דבזה ל"ש מיגו דמכל מקום התנאי לא קיים וכמ"ש בגליון הש"ך שם שכן כוונת הה"מ והב"י כתב בסי' ע' שם שלכך לא שייך להמניה במיגו דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בעדים לא שייך מיגו דאנן סהדי דלא פרעי' אלא בעדים וכתב הש"ך ס"ק י"א שם דאולי גם כוונת הה"מ לזה דכוונת הה"מ למ"ש התוס' דאפסיד אנפשיה ובאמת שמ"ש התוס' משום דאפסיד אנפשיה ולא כתבו משום דאנן סהדי חשוב כמו מיגו במקום עדים. וכן רציתי לומר בראשית ההשקפה אבל באמת התוס' כוונו יפה דשם רצו לתרץ דברי רבה דס"ל דבעדים הוא דלא מהימן האומן והרי רבה ס"ל בדף ל"א שם דאמרינן מיגו במקום עדים וא"כ א"א לתרץ כן לדידיה ולכך הוצרכו לתירוץ הה"מ וכמ"ש. ובזה הנה מקום אתי ליישב מ"ש בשיטה מקובצת בשם תוספ' הרא"ש לתרץ קושית התוס' דיהיה נאמן במגו דנאנסו וכתב דבאומן לא שייך זאת שמתיירא לטעון נאנסו דאז לא יתנו לו לתקן כי יאמרו שאינו נזהר בשמירה יפה ועצל הוא שהרי קרה לו אונס וע"כ אין לו מיגו וע"ז שאל אותי החריף ושנון מוה' מרדכי מיזיש ני' דא"כ מה פריך רנב"י מהא דאמרי אומן אין לו חזקה ה"ד אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה תיובתא דרבה ומה קושיא דלמא בדאיכא עדים ואפ"ה אחר יש לו חזקה דאחר יש לו מיגו דאי בעי טעין נאנסו ולגבי מי שאינו אומן לא שייך זאת דלא מתיירא כלום דמה יפסיד באם לא יתנו לו דהא מיירי בנפקד ש"ח ודוקא אומן אין לו חזקה והיא תימה גדולה לאשר גוף דברי תוספ' הרא"ש אינו לפני באופן שאותיותיו יחכמוני לדעת כוונתו כ"א כפי מה שהגיד לי בשמו קשה טובא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לדידן דקי"ל כאביי ורבא דמיגו במקום עדים לא אמרינן א"כ אם נימא דהמפקיד בעדים צריך להחזיר בעדים שוב הוה כאנן סהדי וא"כ לא שייך מיגו כמ"ש הב"י ורק לרבה בעצמו דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים לדידיה שפיר קשה דיש לו מיגו והוצרך התוספ' הרא"ש לחדש דלא שייך מיגו אבל לדידן דלא קי"ל בזה כרבה שפיר קשה מ"ש אומן מאחר וז"ב. ובזה מיושב היטב מה דהי' קשה לי טובא וראיתי בתוס' בריש הסוגיא דהקשו בזה דמאי ס"ד דרבה לאוקמא במסר לו בעדים וא"כ מה נ"מ בין אומן לאחר ולפמ"ש אתי שפיר דלרבה לשיטתו דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים שפיר יש חילוק בין אומן לאחר ומטעם שכתב בתוספי הרא"ש דבאומן לא שייך מגו דנאנסו משא"כ באחר אבל רנב"י הקשה שפיר לפסק הלכה דלא קי"ל בזה כרבה דס"ל לדידן דלא אמרינן מיגו במקום עדים מה נ"מ בין אומן לאחר וז"ב ואם כן נסתייע מזה דברי התוספי הרא"ש ובזה מיושב היטב מה דאמר אביי א"ה אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך כי א"ל לקוחה היא בידי מהימן ונדחקו התוס' דמה לשון א"ה ולפמ"ש אתי שפיר דלאביי לשיטתו לא שייך מיגו במקום עדים ואינו קושיא כלל דכל שמסר לו בתורת פקדון לא מהימן לטעון לקוח אף במיגו אבל לרבה דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים א"כ אף בעדים נמי וע"ז אמר דס"ל דצריך להחזיר בעדים וכל שלא החזיר הוא דאפסיד אנפשיה ולא שייך מיגו דסוף סוף לא קיים תנאו וז"ב מאד ובזה נראה ליישב דברי תוספי הרא"ש דלכאורה צריך ביאור מה שחידש דבאומן לא שייך מגו דנאנסו דמתיירא שמא לא יתנו לו לתקן וקשה דלא שייך כלל לומר בשביל שיטעון נאנסו לא יתנו לו לתקן דאטו בשביל שקרה מקרה שנאנס מידו לא יתנו לו לתקן והמקרה לא יתמיד ואין ברית כרותה להזריז בתכלית הזריזות שלא יקרה לו מקרה אונס וביותר יקשה דהא כשטוען שהחזיר ולרבה דס"ל דצריך להחזיר בעדים וא"כ אנן סהדי דודאי לא החזיר לו שלא בעדים א"כ רואין כל העולם שהוא משקר ובודאי יתיראו לתת לו דהא הוא משקר במזיד ובטענת אונס לא ידעו דלמא טוען אמת וקרה לו מקרה והמקרה לא יתמיד וגם לפמ"ש הסמ"ע בסי' ק"מ דמש"ה נאמן במגו דנאנסו אף דנאנסו לא שכיח דיותר טוב לו לטעון נאנסו דלא שכיח משיטעון החזרתי דמעיז ע"ש וא"כ מכ"ש בזה דמעיז נגד כל העולם דאנן סהדי שלא החזיר לו שלא בעדים שהרי צריך להחזיר לו בעדים והיא קושיא עצומה על תוספי הרא"ש הנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בלא"ה אינו מיגו דהו"ל מיגו במקום עדים רק דרבה לשיטתו דס"ל דמיגו במקום עדים אמרינן ולפ"ז כיון דאמרינן מיגו במקום עדים והיינו דמכל מקום נראה שטענתו אמת דהא אי בעי טעין מה שלא יכלו עדים להכחישו ואין אדם מעיז כ"כ ולפ"ז שפיר כתב הרא"ש דכאן לא שייך זאת דאם יטעון נאנסו שוב מתיירא שלא יתנו לו וא"כ לא שייך לומר דסמך על המיגו דנאנסו ולכך לא חש על העדים שיחזיר בעדים כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף ע' בשטר דלא שייך שטרא בידי מה בעי דסמך על הא דיכול לטעון נאנסו וא"כ יש לומר דגם רבה דס"ל מיגו במקום עדים אמרינן דסמך על מה שיוכל לטעון נאנסו וע"ש ברשב"ם שכתב בהדיא דשטר הוה מיגו במקום עדים דאנן סהדי דשטרא בידו מה בעי ואפ"ה נאמן כיון דהיה יכול לטעון נאנסו ולפ"ז כיון דהיה יכול לטעון נאנסו לכך לא החזיר ומעתה שפיר כתב תוספי הרא"ש דכל שמתיירא לטעון נאנסו דלא יתנו לו לתקן א"כ שוב אף לרבה לא שייך לומר דסמך על דיכול לטעון נאנסו דהא הוא סמך קנה רצוץ ואם כן שוב הוה מיגו במקום עדים גם לרבה ודוק היטב כי היא נכון ונחמד ונעים ועיין רשב"ם מ"ש בזה דלא נאמן לטעון החזרתי במיגו דאי בעי אמר החזרתי לפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י דחושש שמא יבאו עדים ממדה"י וישקרו ולא שייך מגו במלתא דעבידא לגלויי ובסי' ע' לא הביאו האחרונים אותו תירוץ של רשב"ם ונראה דדוקא לרבה לשיטתו כתב הרשב"ם זאת דרבה ס"ל דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור וכדאמרו בשבועות דף ל"ח וא"כ ע"כ דאף במדה"י שכיח שיבאו ול"ח כפירת ממון דאל"כ הי' לו לחלק דבאם הם במדה"י הו"ל כפירת ממון וע"כ דשכיח דיבאו וכיון דל"ח כפירת ממון שוב לא שייך מגו אבל לדידן דקיימא לן דחייב כר"י שם משום דשכיח דמייתי עדים ואם כן שוב עכ"פ אינו מלתא דעל"ג והו"ל מיגו מעלייתא ולכך הוצרך לטעמים אחרי' ודוק