שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ק״מ (ו׳)

ובזה מיושב היטב קושית הפ"י דהכי הקשו התוס' דאם נימא ברירה א"כ שוב נתברר למפרע שכל הפתחים נטהרו ושוב הוה כאן רוב ברור שהן טהורים למפרע וא"כ שוב מהראוי ליזל בתר רוב וע"ז תירצו דמיירי בפתח חדש ושוב לא שייך ברירה למפרע וא"כ נ"מ לענין זה בין קודם שיוציאו המת ובין אח"כ ובזה מיושב המשנה דשפיר נ"מ בפותח תחלה לענין קודם שיוציאו המת דאם פתח בארבעה טפחים מציל על כל הפתחים ממנ"פ אם עתיד להוציא בפתח חדש ושייך ברירה אף בפתח חדש שוב מהראוי שיטהרו כל הפתחים דהו"ל רוב ואם עתיד להוציאו בפתחים הישנים שוב הוה ברירה דבפתחים הישנים בודאי שייך ברירה וא"כ שוב הוה כאן רוב ברור ממנ"פ לענין הפתחים הישנים ודוק היטב. עוד י"ל דלכך לא אזלינן בתר רוב דאם נימא דלא טהר רק מכאן ולהבא וא"כ שוב הו"ל דבר שיל"מ דלאח"כ עתידין לטהר ולכך כ"ז שלא הוציא לא שייך רוב דהו"ל דבר שיל"מ וכבר נודע מ"ש הר"ן דגם ברובא דאיתא קמן כל שהוא דבר שיל"מ לא אזלינן בתר רוב וגם לפמ"ש המלמ"ל פ"ז ממעילה דבאתחזיק איסורא ל"א ב"ר וכאן הו"ל אקבע איסורא וכמ"ש ושוב לא אזלינן בתר רוב וז"ב ולפי זה שפיר הקשו התוס' דאם אמרינן ברירה שוב לא שייך דבר שיל"מ דממ"נ או שמותר גם כעת או שיהיה אסור גם אח"כ וכעין שהקשה הצ"צ סי' ס"ט בשם עבודת הגרשוני לענין טריפה דלא מקרי דבר שיל"מ וע"ז תירצו התוס' דהו"ל דבר שיל"מ להוציאו דרך פתח חדש וא"כ לא נתברר למפרע והו"ל דשיל"מ וז"ב ויש ליישב בזה הקושיא הנ"ל ואכ"מ לקבל ארוך. והנה בגוף ענין ברירה דנחלקו ב"ש וב"ה לכאורה בחשב להוציא לא שייך כלל ברירה דע"כ לא אמרינן ברירה למאן דס"ל ברירה דוקא בדבר שיטהר למפרע וכמ"ש בתוס' רי"ד הובא בקצה"ח סי' ס"א ובאבני מלואים סי' מ"א דאם אמר שאחת משתי אחיות שארצה אח"כ לברר תהיה מקודשת לי לא שייך ברירה דלא אתברר למפרע דגם הוא לא רצה שיתברר למפרע רק מה שירצה לברר אח"כ וה"ה כאן בחשב לפתוח אחר שהי' המת וא"כ איך שייך בירור למפרע אך יש לומר דניהו דלא חשב למפרע אבל במה שחשב אח"כ אמרינן דהו"ל כאילו חשב למפרע עכ"פ בזה מיושב מ"ש התוס' דנקט חשב לרבותא דב"ה דאף במחשבה מעליא פליגי דמועיל להציל כל הפתחים דעלמא ועיין מהרש"א ופ"י שהאריכו בזה ולפמ"ש אתי שפיר דזה רבותא גדולה דהא דל"ש בזה ברירה ודוק היטב בכל מ"ש. עוד נראה לי דבר חדש במה שהקשיתי דניזיל בתר רוב וגם במ"ש דהו"ל ספק דרבנן דהנה כבר נודע מ"ש הרא"ה והמגיד דבבדיקה כיון דנתקנה בתחלתו על הספק ע"כ החמירו בו וכ"כ הכ"מ לענין כתמים ועכ"מ פי"א ממעשר דכל דתחלתו החמירו על הספק אף ס"ס לא מועיל בו ולפי זה כיון שהחמירו חז"ל דקודם שיצא המת כל הפתחים אסורים ומטעם שסופו לצאת הטומאה אף שלא נודע שמא לא יצא כלל וישרף במקומו וכדומה ואפ"ה אמרינן דסופו לצאת הטומאה טמא ואם כן ממילא לא מועיל גם רוב וכל הפתחים טמאים מספק. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי רש"י הסותרים זא"ז שבביצה דף י' פרש"י שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם וכיון שאין אנו יודעין באיזה יוציאנו הלכך כלן טמאים ומשמע דאינו רק גזירה דרבנן ובדף ל"ח פירש"י בהדיא דהוה הל"מ וכ"כ בעירובין דף ס"ח ועיין שיטה מקובצת שתמה בזה על רש"י ועפ"י שם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת באותו פתח שמוציא דרך שם היא הל"מ והיינו באין לו רק פתח אחד שבודאי סופו לצאת דרך שם אבל כיון שהחמירו חכמים שאף בשני פתחים שניהם טמאים מספק שמא יצא דרך אחד מהם ואם כן עשו הטומאה על הספק גם כשיש רוב לא מועיל וז"ש רש"י שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם והיינו בכל מקום שפתחו ארבעה שסופו לצאת דרך שם אף שיוכל לצאת דרך פתח אחרת אפילו הכי גזרו ולכך גזרו אף ביש פתחים הרבה ואין אנו יודעין באיזה יוציאנו ומעתה רש"י בדף ל"ח דמיירי בדרך יציאתה בודאי והיינו אם ליכא אלא פתח אחד שאז בודאי תצא טומאה עי"ז הפתח עפ"י רוב עכ"פ וזהו הל"מ שטמא אם כן גם כשלא נודע החמירו החכמים וגם בעירובין קאי על דרך יציאתה בודאי שאין פתח אחר וגזירת חכמים היה על ספק שמא בפתח זה או בפתח אחר ולכך אף רוב לא מהני. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י שהקשה על התוס' דהא נ"מ מקודם שהוציא ולפמ"ש א"ש דע"כ ל"ש דנתקן על הספק היינו דוקא אם נימא מכאן ולהבא אבל למפרע טמא אף שלבסוף הוציא רק באחד מהם והוברר למפרע שכזה הי' עתיד להוציאו ואפילו הכי טמאו למפרע בשני פתחים אם כן נתקנה רק על הספק אבל אם באמת אמרינן ברירה אם כן מתחלה לא טמאו רק בשביל שיש ספק או בזה או בזה ואם כן ל"ש שתקנו על הספק דאם כן אמאי אמרינן ברירה שהוברר על תחלתו שעתיד לצאת דרך שם הא אף שהוברר למפרע מ"מ תחלתו הי' בספק ואם כן ע"כ דלא נתקנה על הספק שיהיה כודאי דאל"כ לא שייך ברירה וכיון שכן שוב מהראוי ליזל בתר הרוב וע"ז כתבו התוס' דבכה"ג באמת לא אמרינן דנתקנה על הספק כל שהוברר למפרע שהי' טהור ולא הי' כאן באמת ספק כלל ורק בפתח חדש דל"ש כאן ברירה בזה החמירו בתחלתו על הספק ולא אזלינן בתר רוב. ובזה מיושב גם המשנה הנ"ל דלכך בפותח תחלה בעי ארבעה טפחים ומשכחת לה במוציא באמת דרך הפתח הישן ומטמא עכ"פ מספק טרם שנודע דלא שייך לומר ברירה דהא עכ"פ קודם שהוציא המת היה כלם בספק ונתקנה על הספק ורק כשאין ד' טפחים ל"ש ספק כלל דבודאי לא יוציא פחות מד' טפחים ושפיר אינו מטמא גם קודם שיוציא דלא נכנס לבית הספק ודוק היטב. והנה בהא דאמרי בעירובין הריני מערב לשבתות של כל השנה וכו' ר"ש אומר הרי זה עירוב והא שמעינן ליה לר"ש דלית ליה ברירה וא"ר יוסף מאי קושיא דלמא בדרבנן יש ברירה ולכאורה תמוה כיון דס"ל לר"ש ור' יוסי ספק עירוב כשר ואם כן מה קושיא הא דס"ל אין ברירה היא מפני ספק כמ"ש הב"ש סימן קל"א והרי ר"י ור"ש ס"ל בעירובין דף ל"ה דספק עירוב כשר ואם כן בספק עירוב כשר ל"ש אין ברירה והיא קושיא גדולה לפענ"ד ולכאורה רציתי לומר לפי מה דמפרש הש"ס בדף ל"ו דלא אמר ר"י ספק עירוב כשר רק ביש לו חזקת כשרות והיינו משום דיש כנגדו חזקת ביתו ואוקי חזקה כנגד חזקה ואם כן במקום דליכא חזקה דכשרות דהספק היא על עיקר עירוב אם יתירהו בזה שוב שייך חזקת ביתו כנגדו ול"מ ספק עירוב ואם כן ל"ק והן נסתר מחמתו דברי האבן עוזר בחידושיו לשבת דף ל"ד ובעירובין דף ל"ח מילא דבריו דדוקא ר' יוסי הוא דס"ל כן אבל לר"ש וכן קי"ל אף באין לו חזקת כשרות כשר אף דיש לו חזקה לחומרא בדרבנן ספיקו להקל ע"ש שקבע מסמרות בזה. ומן האמור דבריו מופרכים דא"כ מאי מקשה הש"ס על ר"ש הא ספק עירוב כשר אף ביש לו חזקת ביתו. אמנם אחר העיון יש לומר באמת כוונת הש"ס כי לית ליה לר"ש ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה והיינו לא דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן רק דלפי שיטת האהעו"ז לר"ש בדרבנן ספק עירוב כשר אף שיש לו חזקת ביתו ורק לר' יוסי הוא דפסול ולפ"ז כל בדרבנן לא שייך ברירה בעירוב דספק עירוב כשר ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א דאמאי לא אמר הש"ס גם על רב דאמר ליתא למתניתין מקמי דאיו ולחלק בין דרבנן לדאורייתא. ולפמ"ש אתי שפיר דשם קאי לר' יהודה דהוא ס"ל דספק עירוב הרי זה חמר גמל וס"ל להש"ס דגם בדרבנן מחמרינן וכן לר' יוסי ורק לר"ש הוא דיש לחלק כן והא דאמרי קסבר ר"י מאן דאית ליה ברירה ל"ש בדרבנן ל"ש בדאורייתא ומאן דלית ליה ברירה ל"ש דאורייתא ל"ש דרבנן וקשה ניהו לו יהא כן הא ספק עירוב כשר היינו משום דס"ל לר"י כמ"ש היש"ש דאין ברירה לאו משום ספק הוא ועיין ב"ש סי' קל"א ס"ק ד' ובמ"ש בגליון שם ראיותי להיש"ש וא"כ לכך אינו מחלק דגם דספק עירוב כשר כאן לאו ספק הוא. ויש להמתיק הדברים דזה תלוי בזה דאם נימא דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ע"כ דלאו משום ספק הוא דאל"כ יש לומר דבדרבנן ספיקו להקל וא"כ ע"כ לאו משום ספק הוא ושפיר קשה על ר"ש. ולפ"ז נראה לי ראיה דאין ברירה לאו מטעם ספק דאל"כ לדידן דקיי"ל ספק עירוב כשר שוב ל"ש ענין ברירה כלל בעירוב דספק עירוב כשר. מיהו זה אינו דהרי בדאורייתא ס"ל לר"ש ג"כ דספק ערוב פסול ולכך הוצרכו הפוסקים בסי' תי"ג לבא משום דתחומין דרבנן. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם ד"ה אלא איפוך שהקשו דבלא איפוך שפיר אשכחן תנא דלית ליה בדרבנן והיינו רבנן דר"ש ונדחקו מאד דרצה לידע שם התנא. ולפמ"ש אתי שפיר. ובאמת לכאורה אין ראיה דלמא לעולם בדרבנן ס"ל דיש ברירה רק דכאן דיש חזקת ביתו ובחזקת ביתו אף ספק דרבנן להחמיר כמבואר בסי' ק"י ולכך הוצרך להפוך ולומר ר"ש היא ולר"ש בספק עירוב כשר ולא אזלינן בתר חזקת ביתו כלל וע"כ דר"ש לית ליה ברירה כלל אף בדרבנן והיינו משום דאינו ספק כלל וכמ"ש ודוק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל. והנה לכאורה יש סתירה לזה מהא דאמרו שם ולימא ליה תנא דבי איו הוא ומשני דלא שמיע ליה וקשה לפמ"ש אין כאן ראיה דהא תנא דבי איו משום ר' יהודה הוא דתני ליה והרי ר' יהודה ס"ל דהרי זה חמר גמל והו"ל חזקת ביתו ולכך מחמיר מספק ולא אמרינן ברירה. אך נראה דהדבר נכון דהרי תנא דבי איו הוא דאין אדם מתנה על שני דברים כאחד דהיינו לכאן ולכאן ולפ"ז כיון דאין הספק רק אם ילך לכאן או לכאן אבל חזקת ביתו כבר אבד חלף הלך לו א"כ שוב לא שייך חזקה ביתו ושפיר מוכח דס"ל דאף בדרבנן גרידא אין ברירה ודוק. והנה הי' נראה לפענ"ד בענין ברירה דבר חדש דאם יש בענין אחד שני איסורים אחד איסור תורה ואחד איסור דרבנן ויש לנו להסתפק אם נימא ברירה דלא היה כאן אותו איסור כיון דלענין האיסור תורה לא אמרינן ברירה ממילא גם לענין איסור דרבנן לא אמרינן ברירה.