והנראה בזה דבר חדש דהנה מה דכתבו התוס' דמקלקל ומשאצל"ג פטור מטעם מלאכת מחשבת כדאמרו בחגיגה כוונו למה דאמרו שם מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא ופירש"י בשבת לא כתיבא רק במשכן הוא דכתיב ולכך מקרי הררים התלוים בשערה. ומעתה נראה לפענ"ד דבר נחמד דלכך אמרו כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר הוא כיון דאמרו בשבת דף ק"ו דחובל יליף ממילה מדאיצטריך למשרי מילה מכלל דחובל חייב וכן הבערה יליף משריפת בת כהן ולפ"ז כל ענין מלאכת מחשבת לא כתיב בשבת רק דיליף ממשכן וא"כ בעינן דומיא דמשכן שהיה צ"ל מ"מ ומתקן וא"כ זהו בכל המלאכות אבל חבלה דל"צ לילף ממשכן וכן הבערה וילפינן ממילה ומשריפת בת כהן שוב ל"צ שתהיה מלאכת מחשבת כלל דהא ל"צ למילף ממשכן כלל ולכך אמר כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר וז"ב כשמש. ולפ"ז זהו לענין מקלקל אבל לענין משאצ"ל דגם במילה והבערה מקרי צריך לגופה וכמ"ש התוס' בשבת שם ד"ה בחובל וא"כ שוב פשיטא דגם חובל ומבעיר לא יצא מכלל כל מלאכת שבת דפטור משאצל"ג דכל כמה דנוכל לומר שלא יצא מכלל שאר מלאכות ולא נתחדש בו ענין אמרינן וז"ב כשמש. ונתיישב קושית התוס' הדק היטב. ובזה נתיישב היטב מ"ש התוס' בשבת דף ע"ה דמה דקרי לי' שם מתעסק אצל נטילת נשמה היינו לא ככל מתעסק בעלמא רק דמיירי באינו מתכוין דאף דלא בעי מלאכת מחשבת בחבורה אבל א"מ דפטור בכל איסורים פטור גם כאן והדבר תימה דהרי מתעסק גרע משוגג כמ"ש רש"י בכריתות דף י"ט דשוגג היינו שנתכוין לחתיכה זו אבל סבור שהוא שומן משא"כ במתעסק דלא נתכוין כלל לזה ולפ"ז בחבורה דחייב מתעסק אף שלא נתכוין לענין זה כלל מכ"ש דמהראוי לחייב באינו מתכוין לאיסור כלל וכפי הנראה כוונתם דלא מתכוין לענין פציעה כלל וגם אינו מתכוין לאיסור שניהם גם יחד לא אכפת לן אבל גם זה דחוק ומנ"ל זאת. ולפמ"ש י"ל דבשלמא מתעסק בחבורה והבערה דהיינו שלא נתכוין לזה החתיכה י"ל כיון דלא בעי מלאכת מחשבת וא"כ כל דיליף ממילה ומשריפת בת כהן ושם היה מקלקל ולא הוה מלאכת מחשבת מה לנו בזה שלא נתכוין לזה הענין מיד מלאכת מחשבת נפקא ב"כ וב"כ והרי לא בעי בזה אבל כל שאינו מתכוין לאיסור דהתורה פטרה בכל איסורין שלא נתכוין לעשות הרע וזה כל ענין שוגג דקרא דפטור א"כ אין ענינו למילה והבערה דשם נתכוין לעשות איסור דלחתוך מהמחובר או לשרוף יודע הוא שאסור ורק דהוה מקלקל ולא הוה מלאכת מחשבת אבל מנ"ל לחייב בא"מ ולכך באמת פטור בזה וז"ב מאד כשמש ודו"ק היטב ועיין תוס' סנהדרין דף פ"ד ור"ש דכתבו דר"ש פוטר בכריתות דף י"ט גבי נתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות משום דהוה משאצל"ג ולא בעי מלאכת מחשבת דהא ר"ש מחייב מקלקל בהבערה ומקלקל דמפטר בשאר מלאכות היינו משום דלא הוה מלאכת מחשבת כדאמרו בחגיגה דף יו"ד מכלל דבהבערה לא חיישינן. הנה הרגישו בזה דמ"ש משאצל"ג דפטור בחבורה והבערה ומקלקל חייב אבל לא ביארו הדברים. ולפמ"ש הדברים מבוארים ומן האמור אני תמה על מ"ש דו"ז הגאון ז"ל בישוע"י סי' ה' ס"ק ד' לחדש דבחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ומה"ט מקלקל חייב גם פסיק רישא דלא ניחא ליה חייב וכ"כ באו"ח סי' ש"כ באורך והיא תימה גדולה דהרי במלאכה שאצל"ג פטור אף בחבורה לר"ש כדאמרו בהדיא בסנהדרין דף פ"ט מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש הא ר"ש ס"ל משאצל"ג פטור והרי פסיק רישא דלא ניחא ליה הוה מלאכה שאצל"ג כמ"ש רש"י ותוס' בהדיא בשבת דף ע"ה גבי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דלא ניחא ליה בזה ואדרבא ניחא ליה דליצול צבעא וע"ש בתוס' ד"ה טפי וא"כ הוה סתירה גמורה לדבריו ומהתימה שאחר שהיה לפניו כל הענין ודברי התוס' הנ"ל איך לא הרגיש בזה שההיפך מבואר מדבריו. ולפמ"ש יש טעם לדבריו דבחובל ומבעיר גופא דיליף ממילה והבערה הי' פ"ר דניחא ליה דהי' צורך למצוה. והנה שיטת רש"י בשבת שם דלר"י דס"ל משאצל"ג חייב א"כ אף דמקלקל הוא אצל אותו הדבר כל דהוה תיקון אצל דבר אחד הוה תיקון ולר"ש דמשאצל"ג פטור א"כ ע"כ דמקלקל בחובל והבערה חייב אף שאינו תיקון כלל דמה שהוא תיקון אצל אחד לא חשיב תיקון. וביאור דבריו נראה לפענ"ד דבאמת כל מלאכת המשכן היה צריך לגופה ממש וגם תיקון לאותו דבר ולכך גם בשאר איסורים בעי שיהיה תיקון ומלאכה הצל"ג רק במקלקל והבערה דגלי קרא במילה והבערה ול"צ ללמדו ממש כן יש לצדד ולומר דיליף משם דאף בשאר איסורים לא בעי תיקון וצריך לגופה ויש מקום לומר דשאר איסורים לא יליף ממילה והבערה דגבי שבת ואדרבא מדמי לה לשאר מלאכת שבת דצריך תיקון וצל"ג וה"ה גם חבלה והבערה גבי שאר איסורין מדמינן להו לשאר מלאכות של שבת ומה דחייב לענין שבת חבלה והבערה אף דאינו תיקון ואצל"ג זה באמת חידוש הוא דחדשה תורה ואין למדין ממנה.
שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קל״ה (ו׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא רביעאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
