שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קל״ד (ג׳)

איברא דלפי שיטת הרי"ף ודעימיה בחו"מ סי' רכ"ד דעל בעל החמור להביא ראיה מטעם שהוא ברשותו אף שבאמת משמשך הפרה הוא ברשות בעל הפרה מ"מ כיון דעדיין עמד בבית בעל החמור על בעל החמור להביא ראיה א"כ מכ"ש בשואל דבאמת הוא ברשותו כל ימי שאלתו דעל השואל להביא ראיה אבל לשיטת הרא"ש ודעימיה דעל בעל הפרה להביא ראיה דכל שקנה החמור בכ"מ שהוא ברשות בעל הפרה א"כ גם בזה ברשות המשאיל הוא דבאמת סופו לחזור וגם עתה הוא לכמה דברים ברשותו והוה דומיא דנערה משנתארסה דעל האב להביא ראיה אף דנתארסה כיון שעדיין עומד ברשות האב לכמה דברים מקרי האב בעל רשות וכמ"ש הרא"ש שם וה"ה כאן וז"ב דכל דל"ש רשות שוב מחזיקין מזמן לזמן וכמ"ש המג"א סי' תס"ז דדוקא ממקום למקום לא מחזיקין אבל מזמן לזמן מחזיקין. ובקושית התוס' בנדה שם נראה לפע"ד לפמ"ש הסמ"ע סי' רל"ב ס"ק ל"ה לענין גבינות דל"ש כנכ"ה דדוקא ביש לו חזקת הגוף שייך כנכ"ה ואמרינן דעד השתא לא נתהוה המום אבל בגבינות דלא שייך חזקת הגוף דרוב גבינות מתליעין לכשנתיבשו א"כ לא שייך כנכ"ה וא"כ ה"ה כאן דבבגד ל"ש חזקה דעיקר תלוי מי שלובש בו ובפרט דלענין טומאה היא טמאה ורק לענין דינא תנן א"כ ל"ש כנכ"ה בזה. אבל צ"ע לפענ"ד גוף סברת הסמ"ע דא"כ כלה בבית אביה אמאי אמרינן כנכ"ה דשם לא שייך דמעמידין אותה על חזקתה דאדרבא החזקה להיפך דעד השתא לא אתרע ואפ"ה אמרינן כנכ"ה וצ"ע. והנה לכאורה יש ליישב קושית הנימוק"י והרשב"א הנ"ל וי"ל דבאמת ר"א ל"פ על הא דחידש רבא כנכ"ה וס"ל דבכ"מ דשייך כנכ"ה אזלינן בתרה רק דק"ל בהא דעל האב להביא ראיה אף די"ל חזקת הגוף דשם לא שייך לומר כנכ"ה דבאמת הרי הרא"ש הרגיש דאיך שייך כנכ"ה הא משנתארסה היא ברשות הבעל וכתב דעדיין היא ברשות האב לכמה דברים ע"ש ובאמת שזה דחוק. אמנם לכאורה היה מקום לומר דזה תלוי במחלוקת הרי"ף והרא"ש בהא דמסיק רמי בר יחזקאל דהרי אמר שמואל כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ונחלקו הרי"ף והרא"ש ושיטת הרי"ף דרשות קרוי אצל מי עומדת הפרה אף שבאמת הרשות האמיתי הוא ברשות בעל הפרה כיון שהחמור עומד עדן אצל בעל החמור בעל החמור צריך להביא ראיה והרא"ש ס"ל דלא תלוי זה בזה ורק אחר הרשות האמיתי אזל דכיון דזה משך הפרה עומד החמור ברשות בעל הפרה וכמבואר באורך בטוש"ע חו"מ סי' רכ"ד ולפי זה גם כאן אחר שנתארסה ניהו דברשות הבעל הוא אבל מ"מ היא בבית אביה ושפיר אמרינן כנכ"ה אבל לשיטת הרא"ש דאזלינן בתר רשות האמיתי לכך הוצרך הרא"ש לחדש דגם אחר שנתארסה עומדת ברשות אביה לכמה דברים ולכך הוה רשות האב רשות אמיתי. ולפ"ז י"ל דבאמת בזה נחלקו ר"א ורבא דרבא ס"ל דלכך בנתארסה אמרינן כנכ"ה דאזלינן אחר רשות העומדת אצלו אף שאינו רשות האמיתי אבל ר"א דס"ל דאזלינן בתר רשות האמיתי ולכך הוכרח לחדש דרישא מנה לאבא בידך אבל היכא ששייך באמת כנכ"ה גם ר"א מודה. ובזה מיושב היטב דברי הרמ"א שכתב דבבוגרת לר"א היא נאמנת ולרבא אינה נאמנת והרא"ש כתב דבבוגרת גם רבא מודה דאף שהיא בבית אביה מ"מ ברשות הבעל היא ולפמ"ש י"ל דס"ל להרמ"ה כשיטת הרי"ף דאזלינן בתר רשות העומדת אצלו אף שאינו רשות האמיתי וא"כ שפיר אמרינן כנכ"ה לרבא דעכ"פ עומדת ברשותו והרא"ש לשיטתו דס"ל דאזלינן בתר רשות האמיתי וז"ב מאד. ולפמ"ש מיושבין דברי הרי"ף שהביא טעמו של רבא וטעמו של ר"א וכתב הרא"ש משום דס"ל דל"פ ואין נ"מ ביניהם והדבר תמוה דהא איכא נ"מ טובא כמ"ש הב"ש סי' קי"ז באורך ולפמ"ש י"ל דבאמת אדרבא בשביל דאיכא נ"מ טובא לכך הביא שניהם והוא ס"ל דל"פ לענין דינא רק דבזה נחלקו מי קרוי כנכ"ה אם אותו שעומד אצלו או רשות האמיתי וכיון שהביא דברי רמב"י דמסיק לפי שיטת הרי"ף דאזלינן בתר רשות העומד אצלו לכך הביא דברי רבא דרמב"י משמי' דשמואל קאי כוותיה לכך קי"ל כרבא וגם דברי ר"א הביא דבאמת לענין דינא כל מה דנ"מ מטעמו של ר"א קיי"ל כוותי' ודו"ק היטב.