שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קל״ג (ו׳)

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

אך באמת אחר העיון אי אפשר לומר כן בכוונת הרשב"א דא"כ כל שיש עדים וראי' שוב ל"מ תפיסתו וא"כ היה לו לרשב"א לחלק בפשיטות דל"ד לאילן דשם יש לו מיגו דלקוח וגם מה מועיל מיגו דלקוח ס"ס השתא לא מקרי מוחזק דאינו טוען על גופו של דבר. אבל ביאור הענין הוא דהרשב"א לא בא לשלול רק דל"ד לאילן דבאילן אינו מוחזק בשום אופן באילן דהוא עומד לקצוץ דהוא מזיק משא"כ שם כיון דעכ"פ תפוס בדבר יכול לטעון עד כדי דמיו דעכ"פ אינו נקרא מוציא כיון דמוחזק בהדבר ועכ"פ מוחזק הוא ומ"ש הרשב"א דיכול לטעון לקוח קושטא דמילתא נקט דשם יכול לטעון לקוח אבל גם שלא יכול לטעון לקוח מוציא עכ"פ לא מקרי וז"ב מאד לדעת. ובזה מיושב מה ששאלני ב"ג הרב החריף השנון וכעת הגאון הגדול מ' יצחק אהרן איטינגא נ"י בהא דמשני בב"ק בסוגיא דשור שהיה רודף דמיירי בתפס והקשה דהיאך מועיל תפיסה הא אינו יכול לטעון לקוח היא בידי דגודרות אין להם חזקה ולפמ"ש אתי שפיר דכל דתפס עכ"פ מוציא לא מקרי וז"ב מאד ודוק היטב. שוב נזכרתי שהמהרש"ל ביש"ש פרק כיצד סימן ה' דעתו דל"מ תפיסה רק היכא שתופס בגוף הדבר ואומר שגוף החפץ הוא שלו ומועיל תפיסתו בספק אבעיא אבל אם תופס עבור דבר אחר ל"מ תפיסתו וכ"כ בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ע"ב אבל הש"ך בתקפו כהן סי' קי"ב חולק על המהרש"ל בזה ודעתו דמצי לתפוס עבור דבר אחר אבל כלם לא הביאו משו"ת הרשב"א הנ"ל משום דשם יש לומר דהכוונה כמ"ש. והנה בח"מ סי' ק"ג נחלקו הסמ"ע והט"ז לענין שומא הדרא מי נקרא מוחזק והט"ז רצה לדמות להך דאילן ואא"ז הגאון הח"ץ בהגהותיו כתב דל"ד דשם למקצייה קאי אף טרם שנותן הדמים משא"כ שם ע"ש ואני כתבתי בגליון שם דמדברי הרשב"א שמדמה להך דאילן לא משמע כהח"ץ ז"ל. אבל עכ"פ נראה דלפ"ז יש מקום לחלק דאף דנימא דמועיל תפיסה אף שתופס עבור חפץ אחר היינו דוקא במקום שא"צ להחזיר קודם שיתן הדמים ועיין תומים בקונטרס התפיסה סי' נ"ג נ"ד שכתב ג"כ בסופו לחלק בין היכא שתופס עבור גוף החפץ או שתופס בשביל ד"א ונראה דאף דהש"ך חולק ע"ז בסי' קי"ד מכל מקום כל שא"י להחזיק יותר טרם שניתן הדמים כגון התם שאם המזיק יתן לו הקטן בשביל הגדול והגדול בשביל הקטן אין לו עליו בכה"ג לא מועיל תפיסה.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא רביעאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.