שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קל״ג (ג׳)

אבל הדבר נכון דכיון דכבר אמר ניתביה לעניים והוא שתק ונתרצה שלא ליתן לו זמן ואח"כ הוא רצה לחזור איזיל ואברי נפשאי בזה שפיר נשתעבד במעמ"ש וכבר סילק עצמו ממנו ונתחייב להצדקה ובפרט דבאמת הנמחה דהיינו הוא שתקע ונתחייב הוא בודאי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דברשותו הוא ויכול לתנו לצדקה והתוס' הקשו גם עליו אמאי צריך ליד עניים וכתב דאינו ברשותו אבל התוקע פשיטא דמועיל מצד אמירתו לגבוה ואף שלא אמר בהדיא כל ששתק ונתרצה לא יוכל לחזור ועיין ביו"ד סי' רנ"ח דבצדקה אף בלב מועיל ואף להחולקים שם ובחו"מ סי' רמ"ב י"ל דכאן מודו ובלא"ה יש לומר כיון דהוא אמר איזיל ואיברי נפשאי א"כ עכ"פ חסרו איזה ממון שלא היה בריא כ"כ ועיין נמוק"י שם א"כ כל דחסרו ממון לא הוה כסתם בשת ולא יהבינן לו זמן ודו"ק. אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי באמת צ"ב היאך דן ר"י דיני קנסות בבבל ורש"י הרגיש בזה וכתב דהיה תפוס וכבר תמה הרשב"א בחידושיו הובא בשטמ"ק דבש"ס לא משמע כן דאמר ניתבי' לעניים וכתב הרשב"א דמיירי דאמר קבעו לי זימנא דאזלינא לא"י ע"ש ואני אמרתי דמזה ראיה לשיטת הרי"ף דאי אמר ישומו לי הנזק כדי לדעת כמה יתפוס דשמין לו וא"כ מיירי בכה"ג. ומה דאמר איזל ואיברי נפשאי היינו דאם אתפוס אתפוס לעצמו. עכ"פ יהיה איך שיהיה ל"ש דיני דגרמי דלא גרע מכתובה בשביל דאין החיוב ברור לא שייך דיני דגרמי וה"ה כאן כיון דאין חיוב ברור דשמא לא יחייבו דייני א"י ומכ"ש לתפוס דל"ש דין מעמ"ש בזה והוא קושיא נפלאה. והנראה לי בזה דבאמת לא היה מועיל האמירה אך הרי אמרו בב"מ דף וא"ו ע"א דהקדישה בלא תקפה הוה כתקפה ועיין בקדמונים בשטמ"ק שם ותמצא דכ"מ דתפיסה מועיל בהדיא והוה שלו ע"י התפיסה ההקדש מועיל בלא תפיסה כיון דהוה כמסירה להדיוט הוה כתפיסה ע"ש היטב. ולפ"ז כיון דאמר ניתביה לעניים הוה כתפיסה ושוב מועיל מעמ"ש והקדש ומעמ"ש באין כאחד דכיון דההקדש מחשב כתפוס שוב הוה חיוב ברור ושייך מעמ"ש ודו"ק היטב כי היא דבר נפלא ראה זה הערה חדשה. ובחידושי אמרתי בישוב קושית הנ"ל דהנה בטעם דברי הש"ך הנ"ל דבחוב שלא הגיע זמנו לא שייך מעמ"ש באמת אינו מובן דהא לא דמי לכתובה דאין החיוב ברור דשמא לא תגיע הזמן משא"כ בחוב והש"ך באמת מסיק דשייך מעמ"ש. אך לפענ"ד היה נראה דבר חדש דלא יהיה מועיל מעמ"ש עפמ"ש הרא"ש פרק הכותב להשיג על הראב"ד דס"ל דאם כתוב בשטר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ל"מ מחילה וכתב הוא דכפי הנראה יצא לו מהא דרצו לומר בגיטין הטעם דמעמ"ש דהוה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך וכתב הוא דל"ד דשם משתעבד רק להשני דכיון דהי' במעמד ג' הרי מחל גם שעבוד הגוף לשני ופקע שעבודו לגמרי ונשאר ביד השני משא"כ בחוב דהשעבוד הגוף לא יוכל להקנות ונשאר ביד הראשון וא"כ אנן סהדי דזה הלוה לא רצה להשתעבד לשני כ"א לזה שעבוד הגוף ולזה ג"כ וא"כ לא נשתעבד לשני רק שעבוד הנכסים בלבד ושוב יכול למחול ע"ש ובפ"ק דגיטין שהאריך בזה. ולפ"ז אני אומר דבר ברור דלכך ל"מ מעמ"ש כל שלא הגיע הזמן א"כ השעבוד הגוף נשאר ביד הראשון דלא שייך לומר דמחל לו דא"כ כל שמחל באמצע הזמן שעבוד הגוף פשיטא דא"צ לשלם להשני דכל שפקע השעבוד הגוף לגמרי במה יתחייב להשני דכל דפקע שעבוד הגוף גם שעבוד נכסים פקעו דאינם רק ערבים וע"כ דנשאר להראשון שעבוד הגוף וא"כ משתעבד לשנים וזה א"א וא"ל דנתן להשני כל השיעבודים דזה אינו דלהשני כל שלא הגיע הזמן א"א להסתלק ולמחול שעבוד הגוף דכיון דשעבוד הגוף א"י להקנות א"כ ע"כ נשאר ביד הראשון ולכך ל"מ רק כשהגיע זמנו וא"כ הוה כאילו לוה מהשני ופנים חדשות באו לכאן ויצא הראשון ונכנס השני במקומו וז"ב ונכון לדעתי דתלוי במחלוקת הראב"ד והרא"ש הנ"ל. ובזה ישבתי לנכון ראיית התומים סי' קכ"ו שהקשה דאם נימא דלא מועיל מעמ"ש כל שלא הגיע הזמן אם כן בהך דאיסר גיורא דאמרו אי במעמ"ש לא אזילנא דע"כ שם מיירי בלא הגיע הזמן כמו שהאריך שם להוכיח וא"כ איך שייך מעמ"ש ע"ש שהתפאר בראיה זו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהי' במתנת שכ"מ וא"כ לא נשתעבד לשנים דכל שמת נפקע שעבודו דהראשון ונכנס השני במקומו ועד גמר מיתה לא קני מתנת שכ"מ א"כ שוב מועיל מעמ"ש אף שלא הגיע הזמן וז"ב. ומעתה מיושב היטב הקושיות הנ"ל דשם דמקנה לצדקה וא"כ כיון דבצדקה הוה אמירה לגבוה רק דבדבר שא"ב לא מועיל מטעם אמירה אבל כל שהוא במעמ"ש מועיל וכמ"ש המפרשים ועיין מהר"ם לובלין שם וא"כ שפיר מועיל אף שלא הגיע הזמן דלא שייך לומר דאינו רוצה להשתעבד לשנים דהא כל שהקדישו לצדקה פקע שעבודו לגמרי ונתרוקן אף שעבוד הגוף לצדקה דבשלמא להדיוט א"י להקנות שעבוד הגוף דאין קנין מועיל בדבר שאין בו ממש אבל להקדש ולצדקה כיון דאמירה בעלמא הוה כמסירה כל דמועיל האמירה משום מעמ"ש שוב נתרוקן רשותו לגמרי להצדקה דבאמירה אין נ"מ בין דבר שיש בו ממש או לא דאמירה חד היא ולכך מועיל אף בלא הגיע הזמן וז"ב ודו"ק כי חריף הוא ועמוק.