שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קכ״ט (ג׳)

אמנם לפמ"ש המהרי"ט דהך דדן את הדין מיירי בשודא דדייני ממילא י"ל דגם בדיין כשר כשהחזיר כיון דהדבר אינו תלוי רק בשודא דדייני וכפי ראות עיניו א"כ יהי' להבע"ד הפסד לאותו שזיכה דדלמא דיין אחר לא יבין כ"כ ויזכה אחר כיון דאין תלוי בסברות ודינים רק על ראות עיני שכלו ולא כל הדעות שווים וכל דאיכא פסידא לא גזרו חז"ל וז"ב מאד. אך בגוף דברי המהרי"ט שחידש זאת הוא משום דק"ל דאם דן את הדין וזיכה את הזכאי וחייב את החייב מאי דיני' בטלים ולכך מוקי לה בשודא דדייני. ולפמ"ש היה מקום ליישב קושייתו דניהו דדן דין אמת מ"מ משום קנס הדיין והבע"ד לכך פסלו כל דיניו אף שדן דין אמת ולא יועילו מעשיו וצ"ל דאכתי יקשה כיון דכתבתי דפסידא לא רצו חז"ל להפסידו בשביל קנס א"כ אם נימא דהדין בטל וצריך לחזור ולדון מגיע פסידא לאותו שזיכה באמת ויצטרך לחזור ולדון וב"כ וב"כ ישמיט שכנגדו וגם ידע להזהר שכבר שמע במה נתחייב וזה אין סברא לפסול משום קנס ולכך קשיא למהרי"ט דאם זיכה את הזכאי וחייב את החייב מאי דיניו בטלים וע"ז מוקי לה בשודא דדייני דזה אינו תלוי בדין רק בראות עיניו וכל שנטל דין הוא שיהיו דיניו בטלים עד שיחזיר את המעות וידין כפי ראות עיניו ולא יגיע פסידא דהוא בעצמו ידון כפי ראות עיניו באמת.