שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ק״כ (ו׳)

והנה דרך אגב אזכיר מה שראיתי בתומים סי' ט' שחקר אם בב"נ כשר לדון קרוב דבשלמא עדות היא רק גזה"כ ובישראל ולא בעכו"ם משא"כ קרוב והביא שבשו"ת הח"ץ סימן נ"ה ובשו"ת ב"ח סי' קי"א כתבו דב"נ נדון בקרוב אבל לא הביאו ראיה. ולפענ"ד הדבר פשוט דבב"נ ל"ש קורבה כלל דמנין אנו יודעין שזה בנו או אחיו כיון דבב"נ לא אזלינן בתר רוב דבישראל גלי קרא וא"כ מנין אנו יודעין שזה קרוב ומספק לא נפסל וגם ל"ש בהו קורבה דהוא מצד אהבת הקרובים ורחמנות ובעכו"ם ל"ש זאת וז"פ. וראיה ברורה דקרוב כשר לדון בב"נ ממ"ש הרמב"ם פ"י ממלכים דלכך נתחייבו בעלי שכם הריגה שב"נ נצטוו על הדינים ולמה לא דנו חמור ושכם למיתה ואם איתא הא הרגו כל אנשי שכם ואיך לא הי' בהם אחים ואבות ובנים וכדומה וע"כ דל"ש בהו קורבה. אמנם מה דמדמה התומים שוחד ממון לקורבה לפענ"ד ל"ד דלממון הוא בב"ע וחשוד להטות דין והרי בישראל חשו שיטה דין ואף דשניהם נותנין בשוה. אמנם בגוף היתר השוחד לפענ"ד פשוט דכבר כתב הרמב"ן בשורש י"ב לספר המצות שב"נ נצטוו בכללות על הדינים ולא בפרטי הדינים ואם כן ל"ש בהם לא תקח שוחד והרי בלא"ה אשר פיהם דבר שוא ורק ערכאות לא מרעי נפשייהו ואם כן אינו מתיירא מן הדין רק מאימת המלך יר"ה ולא יטה הדין ולק"מ ודו"ק. והנה בשאלתות פרשת דברים כתב מה למשקל דיין אגר בטלה ומידן גבי עדים לא תבעי לך דהא תנן דשרי למשקל דתנן אם הי' זקן מרכיבו על החמור כי תבעי לך גבי דיין דהוה יחיד מומחה מבעי לי' דחוקי אנפשי' ובהגהת הגאון מוהרי"פ שם תמה דלמה פשיטא לי' בעד יותר מדיין ע"ש. ולפענ"ד נראה דבאמת כל שאינו נוטל רק שכר בטלה לא הוה חשד בעד כ"כ כמ"ש הסמ"ע לענין אוהב ושונא דבדיין דתלוי במחשבת הלב אם כן יוכל להשתנות משא"כ עד ע"ש ולפי זה בעד כל שאינו נוטל רק שכר בטלה שפיר מותר להעיד ולמה נחוש שישנה דבר הנראה לו לעיניו אבל בדיין שפיר סד"א כיון דנוטל שכר אפשר דמקרב דעתא ע"ז אמר כיון דאינו רק שכר בטלה לא מקרב דעתי'. מיהו בלא"ה יש לחלק דבעדים אם אחד נוטל שכר ודאי שרי דהאחר לא ישקר בעבורו משא"כ בדיין ביחיד מומחה יש לחוש דישקר וזה שדקדק הגאון כיון דיחיד מומחה מבעי לי' דחוקי אנפשיה והיינו ממנ"פ כיון שהוא יחיד מומחה יש לחוש דישקר ובפרט דת"ח גדול צריך להרחיק עצמו מהכיעור ודוק היטב. ודע דק"ל על מ"ש הרשב"א הובא ביתה יוסף סימן כ"ח ובש"ע סי' ל"ז סעיף ח"י דלילך לראות מותר ליטול שכר דא"כ היאך אמר אם הי' כהן מטמאהו מתרומתו ת"ל שאינו מחויב לילך וצ"ע וכמדומה שבמ"א הרגיש בזה בהלכות שכירות סי' י"ז ע"ש והנה הרש"ל ביש"ש פרק הגוזל בתרא סימן ל"ד הביא ראיה דקרוב מותר לדון כל שבא לפניו עם קרובו דהוה כמו קבלו עליו מהא דרבינא דן לאבימי בר נזאי חמוה כמבואר בב"ק קט"ו והובא בש"ך חו"מ סי' ז' ס"ק ט"ו ולפענ"ד נראה דאין ראיה משם דדוקא במה שתלוי בטענת הבע"ד שייך לומר דהקרוב לקורבתו יחפש במחשבתו לאמת ולחזק טענת בע"ד קרובו כיון שתלוי בסברתו ושקול דעתו וכמ"ש הסמ"ע ריש סי' ל"ז בטעם דכשרים להעיד שונא ואוהב ולא לדון ע"ש וכבר קדמו העקידה פ' שופטים אבל בדבר שאינו תלוי בטענות כמו שם שפלפלו אי שייך תקה"ש בד' זוזי בתראי וא"כ מה נ"מ אם זה קרובו מ"מ הדין לא ישתנה חלילה בשביל שהוא קרובו ותדע שכן הוא דלדברי היש"ש יקשה הרי לא מוזכר שם שבא הנגנב לדון עם אבימי רק שאבימי לבדו בא לשאול את רבינא אי שייך תקה"ש והרי השיבו שקול זוזך והדר גלימא הרי שהיה מדבר עם חמיו דאל"כ הי' לו לפסוק שהלה יתן לו ד' זוזי וע"כ שזה באמת לא הי' רק ששאל לו אבימי חמיו איך הדין בזה וכדרך ששואלין הוראת איסור והיתר וכן נראה ממה דאמרו מתקיף לה רב כהן ולא אמר שהשיב רב כהן וע"כ שלא הי' בדרך פסק רק שרבינא אמר שהדין כן ורב כהן הקשה לו אבל לא פסק לדינא וז"ש אח"כ אגלגל מלתא ומטי לקמי' דר' אבהו והיינו דהד"ת בא לפני ר' אבהו וא"ל הלכתא כר"כ אבל רבינא לא פסק עדיין רק שזה שאל לו בדרך שאלה כמו ששואלין באו"ה ואולי עדן לא נודע להנגנב שנתן לו לזה בעד חובו. והנה רבא אמר מ"ט דשוחדא כיון דקיבל שוחדא מיני' איקרבא דעתי' לגביה והוה כגופי' ואין אדם רואה חובה לעצמו מאי שוחד שהוא חד. ולכאורה צ"ב למה ביקש טעם והכתוב צווח כי השוחד יעוור עיני חכמים והנראה בזה דמצד הכתוב הוא דאם מטה דין הרי חלילה נראה עוות בדין ודרכי ד' ישרים והוא מבזה משפטי התורה ולפ"ז בדן את הדין באמת ומחייב את החייב הי"א דשרי לזה אמר שמ"מ אסור. אך לפ"ז צ"ב דמ"ט יש בדבר דמקרבא נפשי' והא דן דין אמת וצ"ל כמ"ש החינוך שמתוך ההרגל ירגיל עצמו להטות הדין ג"כ. אמנם נראה דאף במקבל משניהם אסור וע"ז חידש רבא דהטעם הוא דאסרה תורה אף בזה משום דהדיין צריך לשער בנפשו מי ומי הרשע ומי הצדיק וכשמקבל משניהם נעשה קרוב לשניהם והו"ל שניהם כגופו ואין לו מקום לחקור בדין דהא שניהם צדיקים וז"ש מה שוחד שנעשה חד והיינו דבאמת כ"ז שעומדין לפניו צריכין שיהיו שניהם לפניו בחזקת רשעים כאמור במשנה וכל שמתקרב דעתו לשניהם לא יוכל להבין כלל את מי הדין וז"ב לדעתי. ובזה נראה שלכך אם בא ישראל וא"י לדון לפניו הי' נראה לכאורה שמותר לקחת מיד ישראל שוחד דל"ש לומר שמקרב דעתו להישראל ולו יהא כן הא גזל א"י מותר רק במקום דאיכא חילול השם וכל שלא ניכר החילול השם שרי בזה ואף אם ת"ל שמ"מ הוה חילול השם וחילול התורה שדרכי ד' ישרים וכמ"ש למעלה מ"מ במה שנותנים שכר פס"ד שאינו רשאי לקחת מאחד יותר מהשני בזה שרי ליקח מא"י יותר שהרי באמת כבר פסק הדין אלא שיש לחוש שמא יטה יותר בשעת אמירת הפסק ובזה ודאי ל"ש זאת כנלפענ"ד אלא שמ"מ יש להחמיר שלא יהי' נראה למ"ע שזיכה את הא"י בשביל שקיבל יותר ממנו ויש להחמיר בכל עוז: