שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ק״כ

אשר שאלת אם אוהב ושונא כשר לדון אם חבירו מקבלו שיהי' בורר של זה או להיפך שונא של זה כשר לזה. הנה בשו"ת חוות יאיר סי' ב' כתב דאין חבירו יכול לעכב משום כיון דאין הפיסול רק מצד קירוב וריחוק הדעת כדאמרו בסנהדרין ואם כן כשר לשכנגדו ע"ש. וראיתי בתומים סי' ז' ס"ק ט' שהביא ראיה להח"י מהא דהקשו התוס' בנדה דף נ' בד"ה ור"מ דהקשו למה לא אמרינן לאתויי אוהב ושונא דכשרים להעיד ופסולין לדון ותירצו דלא פסיקא להו שהרי לכל העולם כשרים ודברהם תמוהים דאם כן גם בקרובים שייך זאת דכשרים לכל העולם לאותם שאינם קרובים וע"כ דהכוונה היא דקרובים פסולים בהחלט לקרוביהם משא"כ אוהב ושונא דכשרים לכל העולם דהיינו אם חבירו ירצה להכשירו ע"ש. והנה דבריו דחוקים בכוונת התוס' במ"ש דכשרים לכל העולם כמו שיראה המעיין בלשון התוס' וגם מהרמב"ם בפיהמ"ש שם לא משמע כן מדתירץ דפסול אוהב ושונא אינו פסול קיים דיעבור שנאתו ואהבתו ואם איתא היה לו לשנויי דיכול להכשירו בפסולו ויקבל עליו גם אהבתו גם שנאתו בטל וע"כ דלא ס"ל כן. אמנם מה שנ"ל בכוונת התוס' דהנה במעיד לקרוב ורחוק לדעת הרבה פוסקים אף בעדות בע"פ מתוך שנתבטל לגבי קרוב נתבטל לגבי רחוק ובשטר לדעת כל הפוסקים עדותן בטילה כמבואר בטוש"ע חו"מ סי' נ"א ועיין בתומים שם ס"ק ט' ולפי זה נ"ל ברור דזה דוקא בפסול קורבה אבל בשונא ואוהב דתלוי בקירוב וריחוק דעת וחששה תורה שמא יתקרב לבבו ומטעם זה יטה לבבו אליו ניהו דפסלה התורה לשונא ואוהב מכל וכל אבל כיון דכל עיקר הפיסול הוא בשביל קירוב וריחוק הדעת אם כן בכה"ג לגבי האחר שאינו לא שונאו ולא אוהבו בודאי כשר דל"ש כאן עדות שבטלה מקצתה דלגבי שונא או אוהב לא מקרי עד כלל דהרי חשו שמא משום שנאה או אהבה אינו אומר אמת ונמצא שאינו אומר עדות אמת ואם כן ל"ש לומר לגבי עדות שבטלה מקצתה דע"ז לא נופל שם עדות וכה"ג כתב הראב"ד דעושי דבר לא מקרי עדות שבטלה מקצתה דלגבי דנפשיה אין עליו תורת עד וזה ברור כשמש לדעתי. ולפענ"ד זהו כוונת התוס' דאוהב ושונא כשרים לכל העולם היינו אף לר"י דס"ל דאוהב ושונא פסול מ"מ כשר לאחרים אף באותו עדות גופא שמעיד לקרוב ולרחוק כשר להרחוק אבל בקרובים דגזה"כ הוא שהם פסולים אף משה ואהרן דודאי לא משקרי ואם כן פסולים באותו העדות לכל העולם וז"ב מאד. אמנם בגוף הדין של החוות יאיר הנ"ל היה נ"ל דבר חדש דלפמ"ש התוס' ישנים בכריתות ד' י"ב דעדים צריכין לכוין לשם עדות דאל"כ אינם כשרים להעיד וא"כ כיון דאוהב ושונא פסולין להעיד וא"כ בשעת ראיית העדות לא נתכוונו להעיד דהא פסולים הם ולא ידעו דהם יכשירו אותם ואם כן כל שלא נתכוונו להעיד שוב עדותן פסול ואף אם נימא דלא כשיטת התוס' היינו בסתם עדים אמרינן דאף שלא כוונו להעיד מ"מ כל שראו יכולים להעיד אבל בפסולים להעיד בודאי אמרינן כיון דראו שפסולים להעיד מלתא דלא רמיא עלי' דאינש שמא יכשיר אותם חבירו ולאו אדעתא להעידו בודאי אינם כשרים אף שיקבלו אותם ועיין בתומים סי' ל"ג ס"ק ח' שכתב כעין סברא זו לענין קרובים. הן אמת שצריך להבין דא"כ היאך מועיל כשהכשירו קרוב או פסול הא לא כיונו לעדות וצ"ע עכ"פ הסברא הזו יש פנים לאמרה. ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה בשו"ת גוא"י סי' קט"ז בהא דכתבו התוס' במכות דף ו' אלא מעתה הרוג יציל נרבע יציל דפירשו התוס' שהכוונה הוא בשביל שהם שונאים לההורג והרובע לכך יצילו והקשה כיון דעיקר הפסול בשונא ואוהב בשביל ריחוק וקירוב הדעת אם כן ממנ"פ יהיו כשרים דאם אמת הדבר שרבעו והרגו שוב אמת הדבר ואם שקר הדבר שוב אינו שונאו ולפמ"ש א"ש דניהו דאמת הדבר מ"מ כל שלא כוונו להעיד בשביל ששונאים הם א"כ שוב אינם כשרים להעיד ולר"י דס"ל דאף בלא נתכוין להעיד פסול מ"מ מבטל העדות א"כ שפיר פריך דהרוג ונרבע יציל ומדוקדק שם לשון רש"י דלר"י פריך דס"ל דאף בלא נתכוין להעיד פסול מ"מ מבטל העדות ע"ש ולכאורה יקשה לשיטת הש"ך סי' ל"ו בלא נתכוינו כלם אף לרבי מתבטל העדות דמנ"פ אם נחשוב מי שלא כוון כמי שאינו א"כ גם הכשרים לא נתכוונו א"כ אף לרבי יקשה הרוג ונרבע יצילו כשלא נתכוונו גם הכשרים ולפמ"ש א"ש דדוקא לר"י פריך דלרבי לא יפסלו דאם אמת הדבר הרי אמת הדבר ואף דלא נתכוונו להעיד הא ממנ"פ שוב לא מפסל עי"ז וכמ"ש הש"ך כיון דגם הכשרים לא כוונו להעיד אבל לר"י דס"ל דאף בלא כוונו להעיד מבטלים העדות שפיר פריך ודוק. ובזה הנה מקום אתי ליישב קושית התוס' במכות שם דאם נימא דנרבע יציל לפי שהוא שונאו א"כ היאך אמרו בסנהדרין דף ט' דפלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו הא שונא פסול להעיד ולפמ"ש י"ל דבאמת מהראוי להכשירו דאם אמת הדבר הרי הוא אמת ואם שקר הוא אינו שונאו ורק דאמרינן דלא כוונו להעיד בשביל ששונאו פסול ולפי זה זהו דוקא כשיש עדים אחרים כשרים א"כ שפיר אמרינן דלא נתכוין להעיד דלמה יעיד אחרי שראו אחרים ויחייבוהו והוא שונאו ושונא פסול אבל שם דאין כאן רק הוא ואחר שפיר אמרינן דנתכוין להעיד כדי שיהרגוהו ע"ז דאם לא יתכוין לא יהיה רק אחד ולא יהרגוהו לכך נתכוין להעיד כדי שיהרגוהו. ומדי דברי זכור אזכור מה דתמוה לי על מ"ש התומים בסי' ג' ס"ק ח' להקשות דהיאך משכחת לה הא דאמרו דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דעד נעשה דיין והא שונא פסול לדין וקשה קושית הש"ס הא כתיב לא תשנא את אחיך וע"כ דראו בו דבר עבירה וכיון שאף ברואה דבר עבירה דמצוה לשנאותו מ"מ פסול לדון א"כ הא כיון שראו שהרג את הנפש א"כ שוב הו"ל שונא ופסול לדון וכתב דדוקא בשונא שהרע לו זה פסול לדון אבל מה ששונאו בשביל דבר עבירה זהו חפצי שמים זה מותר לדון דאינו שונא בטבע ע"ש וקשה לפי זה על מה שפירשו התוס' דהרוג ונרבע יציל היינו בשביל שהם שונאים וקשה הא שונא להעיד קיל מלדון דהרי לדון פסול יותר מלהעיד דהרי להעיד לא קי"ל כר"י דפסול וא"כ ברובע לאונסו דאינו שונאו רק בשביל דבר עבירה א"כ אמאי יפסול בשלמא בהורגו עכ"פ עשה לו רעה בגוף ונעשה לו שונא בטבע אבל ברבעו דלא עשה לו רע רק מחמת חפצי שמים שאסור לרבעו אם כן הו"ל רע לשמים וזה מותר להעיד וצע"ג ואם כן הדרא קושית התומים לדוכתיה דאיך כשרים לדון. שוב ראיתי במס' ר"ה דף כ"ו דר"ע ס"ל באמת דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דכלם נעשו עדים ואין עד נעשה דיין ומפרש הש"ס דע"כ לא קאמר ר"ע התם אלא בד"נ דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזי' דקטל נפשי' לא מצי חזי ליה זכותא ולדעתי כוונת ר"ע באמת לזה דכיון דחזי דקטיל נפשא נעשה שונא שלו וא"י להיות דיין שלו דלא חזי ליה זכותא כלל ויטה לבו לרעה עליו וכמ"ש התומים אבל לפי זה צריך להבין סברת ר"ט דאמר דמקצתן נעשו עדים ומקצתן דיינים ואמאי והא הו"ל שונא. ולכאורה י"ל דהקושיא ל"ק דכיון שהוצרכו לדון אם נתחייב וצריכין לדון אם הי' בשוגג או אונס וכדומה ואם נתחייב מיתה וא"כ כ"ז שלא נגמר דינו למיתה אין כאן שנאה עדיין דשמא הרג בשוגג הקרוב למזיד ואפ"ה פטור וא"כ עיקר השנאה נצמח בעת שנתחייב מיתה דהיינו בעת גמרם את הדין ואז השנאה והדין באין כאחד ושפיר כשר דכ"ז שלא נגמר הדין לא שנאו אותו כ"כ וחפשו עליו זכות אולי פטור הוא ולא נחשב רשע ור"ע ס"ל דכיון דמיירי התם בראו בלילה וכדאיתא בב"ק דף צ' כגון שראו בלילה ורק שלא יכלו לדון בלילה דאין מעידין ואין דנין בלילה אבל בלבם כבר נגמר הדין בלילה שהם ראו בעצמם וא"כ בזה ניהו דצריך שיעידו לפניהם בבקר אבל לא יחפשו זכות כ"כ כיון דחזי דקטל תו לא מצי חזי לי' זכותא דבלבם כבר נגמר הדין שחייב מיתה וז"ב מאד ובזה מיושב היטב קושית התוס' בר"ה שם ובב"ק שם דר"ה מפיק ליה מהאי קרא ובמכות דף י"ב נפקא ליה מקרא אחרינא דעד עמדו לפני העדה למשפט ולפמ"ש י"ל דבמכות מיירי ביום וא"כ ל"ש הטעם דלא מצי חזי ליה זכותא דעד שמעיינין בדינו וגומרין אותו עוד לא נעשה רשע כ"כ דשמא ימצא לו זכות וא"כ לא מצי אמר האי טעמא ואצטריך לטעם זה אבל במס' ר"ה דמיירי בראוהו בלילה כדמוקי הש"ס דאל"כ ל"ש אין עד נעשה דיין דלא תהא שמיעה גדולה מראייה ואם כן בלא"ה פטור דלא מצי חזי ליה זכותא וז"ב ודוק. ובזה מיושב דלא יחלוק רבא בסנהדרין דף ע"ח במ"ש דטריפה שהרג בפני ב"ד דחייב על ר"ע משום דלא מיירי ביום ודוק. נחזור לענינינו דלא מצינו ראיה להח"י הנ"ל ומצד הסברא י"ל דל"מ להכשיר ודברי התוס' בנדה י"ל פירוש אחר וכמ"ש והנה לכאורה ק"ל במה שהקשו דלימא לאתויי אוהב או שונא דפסולים לדון וכשרים להעיד לרבנן דר"י והרי המהרש"ל בתשובה סי' ל"ג דעתו דאף לרבנן דר"י דס"ל דשונא כשר להעיד אבל בשונא שרודף להרוג נפש אף לרבנן פסול וכ"כ בח"ש בחידושיו למכות דף ו' על מה שהרוג יציל דפירשו התוס' בשביל שהוא שונא ולפי זה כיון דעכ"פ מצינו שם שונא שפסול גם בעדות ל"ש למתני בכלל שיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון כיון דשם שונא פסיל וכעין זה כתב הסמ"ע לענין קטנות דאף דבדין נקרא קטן עד י"ח ובעדות עד י"ג מ"מ שם קטנות פוסל ע"ש בסי' ז' ס"ק ט' וה"ה בזה אף שיש חילוק בין השנאות מ"מ שם שונא פסול ואפשר כיון דבאהבה אין חילוק אכתי שייך למתני לענין אהבה וז"ב ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ל"ג בסיפו שכתב ג"כ לחלק בין אוהב דכשר לדון לבין שונא ע"ש אבל גם הוא חזר בו ע"ש. ובלא"ה אין דברי המהרש"ל מוסכמים ועיין תומים סי' ל"ג. ומדי דברי זכור אזכור מה דק"ל לשיטת רבינו יקיר שהביא הגה"ת אשר"י הובא בב"י חו"מ סי' ל"ד דגוים שמוחזקים לאינם משקרים דכשרין להעיד בד"מ א"כ יקשה למה לא קאמר בנדה דף נו"ן דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון לאתויי גוי דלדין ודאי אסור אפילו דן כדיני ישראל כמבואר סי' כ"ו דאשר תשים לפניהם כתיב וצ"ע. אחר שכתבתי כ"ז נזכרתי בהא דאמרו בסנהדרין דף י"ז דסנהדרין שראו כלם לחובה פוטרין אותו מיד מ"ט כיון דגמירי הלנת דין למעבד זכותא והני תו לא חזי ליה וכן קי"ל והדבר תמוה דנקל כ"כ ולפמ"ש א"ש מלתא בטעמא דכל דחזו ליה חובה תו נעשו לו שונאים ופסולים לדון דתו לא חזו ליה זכותא וכמ"ש. שוב הגיע לידי ספר טורי אבן וראיתי בחידושיו לר"ה דף כ"ז שהקשה על הא דאמרו שם דכיון דחזי דקטל נפשא תו לא חזי לי' זכותא ואמאי הא כיון דנימא דמקצתן נעשו עדים א"כ יצטרך להשלים מנין הכ"ג באותן שלא ראו דהא מיירי דכל הסנהדרין ראו שהרג וא"כ אותן שלא ראו יחפשו זכות היטב ולפמ"ש א"ש דהם שראו פסולים בשביל שנעשו שונאים וע"ש מ"ש ליישב קושית התוס' בדרך נכון וגם מדבריו ראי' לדברי דכל שלא נגמר הדין לא נעשו שונאים ע"ש. ומה שהקשה שם בהא דפריך הש"ס למימרא דעד נעשה דיין לימא מתניתין דלא כר"ע והקשה דלמא ע"כ לא קאמר ר"ע רק בד"נ דצריכין כלם להעיד דשמא יתכחשו או יתזמו ויבטל כל העדות וכדאמרו בסנהדרין דף ס' לענין מגדף דסתמא כר"ע ובד"נ צריכין להעיד כל מי שהי' בעת הראייה אבל בקידוש החודש דדי בעדות כת אחת א"כ עד הרואה פשיטא דנעשה דיין.