שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן י״א (ג׳)

והנה ראיתי בספר מעשה רב שנדפס ע"ש הגאון החסיד מוהראו"ו זצ"ל שהיה אומר דמה דאמרו גבי מצה דלילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות היינו דלא הוה רשות ממש רק דכלפי לילה הראשונה דהוא חובה ממש נקרא מצוה רשות כדאמרו בחולין דף ק"ו כעין זה אבל אה"נ דאיכא מצוה גם בשאר הימים כן ראיתי בהעברה בעלמא ולפענ"ד אי אפשר לומר כן שהרי כאן אמרו רבנן כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי וא"כ הוה רשות גמור דדירה ודאי דהוה רשות ממש והרי התוס' הקשו דמצד יו"ט צריך לאכול פת וע"כ דאין בו משום מצוה דאל"כ אין מקום לקושיית התוס' וע"ז אמרו א"ה אפילו לילה הראשונה נמי ומשני דמקיש ט"ו ט"ו לחג המצות מה להלן לילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות אף כאן נמי לילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות ואם כן מבואר דבחג המצות הוא גם כן רשות ממש ועיין בירושלמי שם הובא בתוס' ד"ה תשבו דרוצה להשוותו ממש למצה ומשמע דבמצה הוא רשות ממש ודוק היטב. ואף דמבואר באחרונים שגם בסוכה מצוה לקיים י"ד סעודות היינו לקיים דברי ר"א דאמר שחייב בי"ד סעודות אבל לרבנן ודאי אינו רק רשות ממש ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפ"ז ובמהרי"ל ומ"א סי' תרל"ט בסופו ע"ש ודו"ק. והנה בגוף הדבר דהפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט מצאתי בריטב"א בקידושין דף ל"א דבר נפלא בזה על הא דאמר ר"ח גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דהטעם הוא לפי שאין חפץ הקב"ה בהמצות אלא לזכותינו וא"כ מי שמצווה ועושה גדול יותר ממי שאינו מצווה דקיים גזירת המלך אבל מי שאינו מצווה לא קיים גזירת המלך ומכל מקום ראוי לקבל שכר לפי שבטוב לבבו הכניס עצמו לעשות מצות הש"י ולכך שכר המצווה ועושה גדול יותר ממי שאינו מצווה ומכל מקום מי שאינו מצווה לוקח שכר ג"כ שהכניס עצמו בטוב לבבו לקיים מצות המלך ולפ"ז זהו בדבר שצוה הקב"ה לאחרים שיעשו שעכ"פ חפץ השי"ת שאחרים יעשו זאת אבל העושה מצות מה שלא צוה הקב"ה זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט עכ"ד הקדושים ודפח"ח ממקום קדוש יהלך. ובזה נראה לפענ"ד טעם הגון דבל תוסיף ובל תגרע לפי שאחר שאין חפץ לש"י במצות רק לזכותינו א"כ כל שאנו עושים ככל משפט המצווה ועושה זה אנו מקיימים מצות המלך אבל מה שמוסיפים או מגרעים זה אנו עושים ובגוף המצוה אין חפץ להש"י אחרי שאין רצון הש"י לשום אדם שיעשה כן ולהש"י ודאי אין חפץ א"כ לא קיים גזירת המלך ולכך בכופל המצוה פעמים רבות ל"ש בל תוסיף אחרי שהיה הקב"ה רוצה שהמצוה יעשה רק שכבר קיימו אבל לא שייך כ"כ בל תוסיף. וזה לפענ"ד מה דחידש הרמב"ם בהלכות ממרים דאם אומר שעושה לסייג לא שהוא דין תורה לא שייך בל תוסיף והיינו שכל שהוא עושה לסייג והיינו שמרוב חביבתו להמצוה עושה סייגים כדי שיקיים המצוה א"כ הוה כאינו מצווה ועושה שעכ"פ הכניס עצמו בטוב לבבו לקיים מצות הבורא וכ"ש כאן שעושה סייגים לעצמו כדי שיקיים מצות הבורא וזה נכון. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הרמב"ם דנכרי המקיים המצות אם עושה כן מפני שיקול הדעת ואינו עושה בשביל שצוה הבורא לעשות כן בתורתו אינו מחסידי האוה"ע והיינו שאחרי שאין חפץ לד' במצוה רק מה שמקיים גזירת המלך א"כ אם הוה מקיים מפני צווי הבורא הרי הוה כאינו מצווה ועושה אחרי שהכניס בטוב לבבו לקיים מצות הבורא אבל אם עושה כן מפני שיקול הדעת א"כ אינו מקיים גזירת המלך ומה חפץ לשי"ת בקיום המצוה ואינו ראוי להקרא חסידי אוה"ע ואדרבא נראה כמכוין לעשות חפץ השי"ת בזה וזה חסרון בחק גדולת הבורא שמה בצע לו במצות ודוק היטב כי הוא ענין נכבד. ומן האמור סתירה גלוי למה שהאריך בספר עבודת הקדש למהר"ם גבאי ז"ל להשיג על הרמב"ם ודעתו דכל המצות הן צרכי גבוה ע"ש שזה כמעט כולל כל הספר והרי הריטב"א בשם רבותיו וכמדומה שהוא מהרמב"ן אבי המקובלים שאין חפץ להשי"ת בשום מצוה ואינם רק לזכות אותנו ע"ש וכן מורה פשטת כל הפסוקים ובחנם שפך סוללה על דברי הרמב"ם ע"ש ודו"ק