שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן י׳ (ג׳)

והנה בשנת תרי"ג כ' אדר שני מצאתי דבר נפלא בספרי פ' ראה ובילקוט שם בהא דאמרו שם לגר אשר בשעריך תתננה ומביא פלוגתת ר"מ ור"י דר"י אמר דברים ככתבן אח"כ אמר שם דברים המותרין ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם כי עם קדוש אתה לד' אלקיך קדש את עצמך ובראשית ההשקפה תמהתי דמה ענינו לדברים ככתבם וע"כ דזה ענין בפ"ע ומקרא דכי עם קדוש אתה לד' אלהיך יליף דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם דהיינו שהוא עם קדוש אינם רשאים לנהוג היתר בפניהם במה שהעכו"ם נהגו בהם איסור והיינו קדש את עצמך במותר לך ואחרים היינו עכו"ם ולא מצאתי מי שיאיר עיני בזה ומצאתי בז"ר בזה בילקוט שם שכתב בזה"ל דברי' המותרים דילפינן מעם קדוש פסחים ודבריו קצרים וסתומים ולא מצאתי בפסחים שום רמז לזה ובפסחים דף נ"א אמרו דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור דאי אתה רשאי להתירן בפניהם ולא יליף משום קרא ובנדרים דף ט"ו כאן יליף מלא יחל ובדף פ"א למדו מקרא זה דלא יחל אבל הוסיף כדי לבטלן ובמגילה דף ה' אמרו סתם וגם יש שינוי בלשון דבכל המקומות בש"ס מוזכר אי אתה רשאי להתירן ובספרי ובילקוט הגירסא אי אתה רשאי לנהוג היתר ועכ"פ נראה מזה דהטעם הוא דישראל עם קדוש צריכין לנהוג עצמם בקדושה יתירה ואף בדבר המותר כל שאחרים חושבין אותו לאיסור הוא מחויב לקדש עצמו במותר לו ועיין בתוס' ובר"ן פרק מקום שנהגו בדיני המנהגות ותמצא דבכה"ג דנהגו משום טעות הת"ח בפ"ע מותר לנהוג היתר וכלם לא הזכירו הך דספרי והפר"ח בסי' תצ"ח האריך בדיני המנהגות ולא הביא זאת ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת. שוב האיר ד' את עיני וראיתי ברש"י בחומש פ' ראה שם שהביא הך דספרי בפסוק כי עם קדוש אתה לד' אלהיך וז"ל קדש עצמך במותר לך דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אל תתירם בפניהם וכתב המזרחי דעם קדוש לד' אלהיך לא שייך רק בדבר שהוא יפוי ונוי לבד כמ"ש גבי לא תתגודדו שתהיו נאים לפי שעם קדוש אתה אבל כאן שהם דברים הכרחיים לנפש לא שייך כי עם קדוש אתה דמשמע שהוא משום תוספת קדושה לכך פרשו חז"ל שזה טעם שגם בדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אל תתירם בפניהם לרב קדושתך אף כי בדברים האסורים והנה אמת נכון כי מ"ש המזרחי מה שהי' קשה להספרי הוא דקדוק נחמד אבל לא ידעתי מה שייטי' להכא ומה ענינו לגבי נבילה. ולפענ"ד הי' נראה בפשט הכתוב במ"ש כאן כי עם קדוש אתה לד' אלהיך שהיא נתינת טעם למ"ש כאן לגר אשר בשעריך תתננה והיינו גר שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות ולזה נתן הכתוב טעם אף שזה קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז והרי הכופר בע"ז כמודה בכל התורה אפ"ה התרתי לו נבילה וכל השרצים הטמאים האמורים למעלה משום שמה שאסרתי לך אלו הטמאים והנבילות הוא לפי שעם קדוש אתה לד' אלהיך וכמו שאמרו חז"ל בב"מ דף ס"א דלכך כתיב בשרצים אני ד' המעלה אתכם שאלמלא העליתי את ישראל מארץ מצרים אלא בשביל זה שאינם מטמאים בשרצים די הרי שזה נתן לישראל דוקא ולכך מותר לגר והיינו משום שנבילות ושרצים טמאים מולידים גסות וטמטום בנפש וזה לא שייך רק בישראל שלזכות מעלתם ותכונתם השריש להם דקות הנפש ולא יוכלו לסבול עובי בשר השרצים והנבילות ולכך נאסר להם וכבר אמרו במדרש משל נאה ע"ז ע"ש במדרש שמיני אבל אין ענינו להספרי ועיין ברמב"ם בספר המצות שורש רביעי ברמב"ן ובמגלת אסתר ולפמ"ש אתי שפיר מ"ש ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו שזה נ"ט שלכך לא תאכלו בשר טריפה לפי שאנשי קדש תהיון לי והיינו שאתם מוכנים להיות עם קדוש לד' וכמ"ש ועכ"פ אינו ענין להספרי שררש לענין קדש עצמך במותר לך ודברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ועיין רמב"ן על התורה שפירש כי עם קדוש אתה לד' אלהיך דבוק עם לא תבשל גדי בחלב אמו והוא תימה דא"כ מה יענה למ"ש שם ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ועיין רש"י שם וברמב"ן ואבן עזרא שם מבואר דהטריפה אינו מאכל קדוש ואינו ראוי לעם קדוש ועכ"פ יש יסוד גדול להך דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ממקרא כי עם קדוש אתה לד' אלהיך ודוק ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמה שדרשו בספרי מעם קדוש קדש עצמך במותר לך דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור הוא כך דהנה בחולין דף ל"ז פלפלו בש"ס מ"ה וכן נלמד דמסוכנת שרי ובמסקנא מסיק מקרא וגם מה דאמר יחזקאל ונבילה וטריפה לא אכלתי מנעורי שלא בא בפי בשר כוס כוס וע"כ דלכ"ע שרי דאל"כ מה רבותא דיחזקאל ולפ"ז כאן דכתיב ולא תאכלו כל נבלה מרבינן דאף בשר כוס כוס שהוא בכלל נבילה מחויב לקדש עצמו שזה מותר רק שאחרים נוהגין בו איסור כמו שהתפאר יחזקאל וזה אמרם קדש עצמך במותר לך ודוק. ובזה ניחא דלא דריש בש"ס דילן מקרא זה דדוקא בנבלה למדו ממקרא הלז אבל לענין שאר דברים ממקרא דלא יחל כדאמרו בנדרים דף פ"א והנה שם אמרו דדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם כדי לבטלן הנה הנך תיבות כדי לבטלן אין להם ביאור ולפענ"ד נראה דהנה פירשתי מה דאמרו חז"ל דמנהג של ישראל תורה ולפעמים מצינו דהמנהג כנגד הדין וחמור מהדין ואמרתי בזה עפמ"ש העקידה בשער סדום דהחטא היותר חמור אם יודע שהוא חטא רק שהוא עושה לתאוות נפשו אינו כ"כ הירוס ופרצה ממה שיעשה חטא היותר קל אבל יחשוב שהותר הדבר שכן ראוי לעשות שע"ז לא ישוב מהחטא לעולם ע"ש ולפ"ז לכך מנהג חמור שדין ממש אף שיעבור עליו אבל הדין דין אמת אבל מנהג אין לו בעצמו שום ענין רק מפני שכן נהגו וכל שיתבטל המנהג שוב לא יהיה לו שום קיום והבן בדברים. ולפ"ז זה שאמרו דברים המותרים ואחרים נוהגין בהם איסור הנה מצד הדין הדבר מותר רק שאחרים נהגו בו איסור ואם תתירו לפניהם שוב ישוב שלא יהיה מנהג ויתבטל וז"ש אל תתירם כדי לבטלן שנאמר לא יחל דברו והיינו שישבת ויחלל כל הענין שאין לו קיום בעצמותו ודו"ק היטב כי נכון הוא ועיין חידושי פ"י בפסחים דף נ"א ד"ה אי אתה ע"ש שהאריך דליכא איסור רק משום דהוה כמו נדר ושייך בל יחל ולא הזכיר על דל שפתיו דברי הספרי והילקוט ורש"י בחומש הנ"ל.