שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ה (ה׳)

והנה מה שנסתפק המג"א בכ"מ שחייב לבערו ולא ביערו אם עבר עליו הפסח אם רשאי ליתן לו משום דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ולכאורה הרי המג"א בעצמו כתב בסי' תמ"א ס"ק ג' דאם לא אמר מעכשיו מחויב לפדותו דאל"כ הו"ל כפורע חובו מאיסורי הנאה ע"ש אבל באמת החילוק מבואר דש"ה דאינו רק משכון ולהנכרי מגיע מעות אם כן כל שפורע לו בהחמץ שהי' רק למשכון הו"ל כפורע חובו באיסורי הנאה אבל כאן דקיבל פקדון מיד חבירו וכ"ז דאיתא להפקדון בעיני' אומר לו הרי שלך לפניך ואינו חייב לשלם לו דבר אחר דלא נתחייב רק בהחזרת הפקדון ורק כל שנאבד קיבל אחריות אבל כל דאיתא בעינא אומר לו הרי שלך לפניך וז"ב. אך עדיין יש לעיין דהרי קיבל אחריות וא"כ קיבל גם אחריות מה שיאסר בפסח אם לא מכרו דאף דלהנכרי שוה מכל מקום הועיל בשביל זה שיהיה אסור לישראל אף לאחר פסח ועכ"פ בתוך הפסח ודאי אסור לישראל והרי נתחייב באחריות והדבר דומה למה שנסתפק בשו"ת הרא"ש כלל ק"ב סי' ב' המוכר לחבירו חבית יין והתנה עמו שיהיה באחריותו שלא תשבר והלוקח התנה אחריות על מי חל חיוב אחריות של ניסוך ואף דכתב שם דלוקח לא קיבל עליו אחריות דאתיא מעלמא רק אונס דמעצמו ע"ש וכן הוא בטוש"ע חו"מ סי' רכ"ה ס"ו היינו בלוקח דלא קיבל אונס דאתי מעלמא אבל כאן שנתחייב באחריות דגניבה ואבידה דאתי מעלמא ה"ה באחריות דאיסור חמץ וכמו המוכר שם דנתחייב באחריות ניסוך וכיון שכן הרי נתחייב באחריות דביעור בשביל האיסור ושוב הו"ל כפורע חובו באיסורי הנאה ובזה נראה לי לדחות דברי המ"א דאם הפקידו ביד אחר דכ' דשרי מידי דהוה אמפקיד חמצו ביד עכו"ם והעכו"ם קיבל אחריות דשרי ולפמ"ש לא דמי דשם הרי מפקיד ביד עכו"ם ומקרי של עכו"ם אבל כאן הוא קיבל אחריות ואם כן גם אחריות הביעור עליו וא"כ כל שלא ביערו הרי פורע חובו באיסורי הנאה ול"ד למקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשם בודאי לא קיבל אחריות הביעור דאינו חייב בביעור כל שהוא חמצו של עכו"ם וגם העכו"ם לא יניחו לבער כל שהוא בביתו משא"כ כאן דקיבל אחריות מה בכך דגם העכו"ם השני קיבל עליו אחריות. ובזה נלפענ"ד מה שכתב המ"א בסי' תמ"ג באם פשע ולא מכר החמץ אם יכול לומר הרי שלך לפניך ע"ש בס"ק ה' ובמשכון נסתפק שם לפענ"ד כיון דכ' בעצמו דמקרי פושע במה שלא מכר החמץ שוב א"י לומר הש"ל אף שהוא בעין דהו"ל פורע חובו באיסורי הנאה דהרי גם אחריות דאיסור קיבל עליו ועיין בח"י שם ובאהע"ז על הגליון שם ויש להאריך בזה ואכ"מ וגם כבר הארכתי בענין דברי המג"א הנ"ל בכל המקומות האלו בתשובה ובחידושי לה"פ וכאן לא כתבתי רק מה שנתחדש לי כעת. ולכאורה יש לומר דלענין פקדון של עכו"ם דבאמת אין דין שומרין בעכו"ם רק דמיירי שפירש בהדיא שיתחייב באחריות א"כ בכה"ג ודאי שלא קיבל אחריות הביעור בזה לא אכפת ליה לעכו"ם ולא אסיק אדעתיה וז"ב. אך בלא"ה נראה דעכ"פ רוצה בקיומו מקרי דהרי פוטר עצמו בזה מחיובו והרי הוא חייב בביעורו או למכרו ולא מכרו רק שפוטר עצמו בזה ואין לך רוצה בקיומו יותר מזה מיהו לאחר פסח לא גרע מחמץ שעבר עליו הפסח דאינו אסור רק משום קנס וכל דלא שייך קנס לא גזור ולפ"ז בחמצו של ישראל המופקד אצלו אפשר דאסור בשביל רוצה בקיומו והו"ל חמץ שעבר עליו הפסח דמותר וצ"ע בכ"ז. עוד נראה לי בזה ומקודם נבאר מה שחידש השאגת ארי' בסי' פ"ג דמדברי הרמב"ן והר"ן נראה דכל שהוציא מרשותו אינו עובר בב"י מן התורה ע"ש שהאריך ובראשית ההשקפה תמהתי דהא חמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וא"כ מה מועיל מה שמוציאו מרשותו סוף סוף הוא ברשותו. אך באמת אינה קושיא דזה פשיטא דכל שמגלה דעתו שרוצה להפקיע מה שברשותו מועיל וכמו דמועיל ביטול אף שאינו בשלשה ולא שייך ענין הפקר כתב הר"ן ריש פסחים דכל שמגלה דעת שמבטלו לקיים מצות התורה סגי וה"ה בזה כל דמגלה דעתו שאינו רוצה שיהיה ברשותו ומוציאו מרשותו סגי ורק כל שלא גלי דעתיה עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ובזה ממילא מיושב כל הקושיות שהקשה שם ע"ז וגם הוא בעצמו חילק בין לאחר זמן איסורו ובין קודם זמן איסורו אלא שהמ"א נדחק בטעמו ולפמ"ש א"ש דבאמת קודם זמן איסורו כל דמגלה דעתו שהוציאו מרשותו מועיל כמו שמועיל הביטול דקליש אבל לאחר זמן איסורו דל"מ ביטול גם הוצאה מרשות ל"מ כל דאינו שורפו או מפרר שיבער החמץ מן העולם וז"ב. ובמ"ש היה מקום לומר במה דקיי"ל באו"ח סי' רצ"ח דאין מברכין על שלהבת של ע"ז כל שקשור בגחלת אף דשלהבת אין בו ממש וע"ש הטעם ולפמ"ש יש לומר דעכ"פ רוצה בקיומו של הגחלת כדי שיהיה שלהבת קשור בו דצריך לו לברכה אם כן אין לך רוצה בקיומו של ע"ז גדול מזה ול"ד לשלהבת של ע"ז דמותר דשם אינו רוצה בקיומה של הגחלת ואינו צריך רק שתשרף ויהיה שלהבת אבל כאן צריך שיהיה שלהבת בוער ויהיה אור א"כ הרי רוצה בקיומו וז"ב שוב ראיתי בט"ז ביו"ד סי' קמ"ב דכתב דגם בשלהבת של ע"ז אם קשור בגחלת אסור להנות ממנה ע"ש. ולפענ"ד מדברי הרא"ש פרק משילין והש"ע סי' רצ"ח הנ"ל משמע דבע"ז אף שקשור בגחלת מותר דא"צ לקיומה של גחלת וזה שנהנה מהשלהבת אין בו ממש ואף דרש"י כתב בביצה דף ל"ט ד"ה שלהבת דמיירי שהדליק מנר של חבירו לא תדוק דגם בע"ז לא התיר רק בהדליק מנר של ע"ז דהיינו שקשור בלא גחלת דזה אינו מוכרח רק דשם אי אפשר לפרש רק שהדליק מנר חבירו דאל"כ אמאי השלהבת בכל מקום הא קשור בגחלת והוה כרגלי הבעלים דהשלהבת שאין בו ממש בטל לגבי השלהבת וז"פ. ובזה מיושב קושית השעה"מ פ"ד מיו"ט הלכה כ"ו ודוק ועיין יש"ש שהקשה דאמאי לא חשיב גם הך דמברכין על השלהבת ולא על הגחלת בכל חמשה דברים שנאמרו בגחלת ולפמ"ש יש ליישב דהא שם מיירי גם בשלהבת הקשור בגחלת ובזה אין מברכין גם על השלהבת וכמ"ש הרא"ש ומזה ראיה דלא כט"ז ודוק היטב. אך אי קשיא הא קשיא מעובדא דיוחנן חקוקאה דהצריכו שימכרו כדי שלא יעבור המפקיד בב"י אף דהנפקד אינו עובר בב"י וכמבואר בטוש"ע סי' תמ"ג בהדיא ואמאי והא המפקיד כל שהוציאו מרשותו סגי והנפקד לא עבר על ב"י ולמה ימכרם בבהלה ולאח"פ יהיה מותר ובשלמא לדעת הרר"י שהובא ברא"ש פ"ק דפסחים ובטוש"ע סי' ת"מ דאף שקיבל הנפקד אחריות עובר המפקיד ג"כ ומטעם שביתו של הנפקד מושאל להמפקיד (ובחידושי כתבתי דמכאן ראיה לשיטת הרשב"א בב"ב דף פ"ה דביתו של הנפקד מושאל להמפקיד וא"כ שפיר מכרו כדי שלא יעבור המפקיד דל"מ הוצאה מרשותו אבל להגאונים דס"ל דאינו עובר המפקיד דלא קרינן ביתו של המפקיד קשה ולדידהו צריך לדחוקי דמיירי דהנפקד קיבל עליו אחריות ומכרו כדי שלא יעבור הנפקד אבל אין זה במשמע ובזה אמרתי ליישב דברי הרא"ש שם שכתב על דברת רבינו יונה שהביא ראי' דהמפקיד עובר מהא דקרינן וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש והרא"ש כתב שאינו מבין ראייתו ותמה אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קפ"ו דהדברים מבוארים דכמו דהתם אף דהבעלים חייבין באחריות אפ"ה מקרי של הקדש דשלו הם ה"נ הם של המפקיד ולפמ"ש אתי שפיר דהכי קא קשיא ליה דשאני התם דגוף הדבר הוה של הקדש מה לן במה שקיבל אחריות אבל בחמץ הרי עכ"פ הוציאו מרשותו ולמה יעבור וע"ז חידש דמקרי ביתו של המפקיד ודוק. ולפ"ז גם דברי המ"א צ"ע בדין הראשון ומכ"ש בדין השני דמה בכך שחוזר ומפקידו לבעליו מכל מקום כיון שהמפקיד נתחייב בגניבה וביתו של המפקיד קרינן ביה א"כ עובר ול"מ שמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשם אינו ברשותו משא"כ כאן ואף דנימא דכל שהחזירו לבעליו חזר גם הרשות מ"מ הדין השני שהפקיד ביד עכו"ם אחר ודאי צ"ע. והנה הנודע ביהודה בתשובותיו הרעיש העולם בקושיתו בסי' כ' דאמאי בגזל חמץ צריך לומר הרי שלך לפניך הא בלא"ה אינו עובר הנגזל בב"י דמה הו"ל למעבד ומזה הוליד חדשות וכבר הארכתי בזה בתשובה דכבר קדמו בליקוטי הרמב"ן על פסחים והעלה דאף דל"ש הקנס כל שאחד עבר על ב"י אסור לכל העולם ולדברי השאגת אריה היא סתירה גלויה דאין כאן קנס כלל דהנגזל בודאי לא עבר דהוא הוציאו מרשותו וגזל לא מקרי ברשותו ובלא"ה תקשי לדידיה קושית הש"ס דהיאך יאמר לו הש"ל הא זה מתייאש וכדהקשו בב"ק דף ס"ו ולא שייך תירוצ' דזה אינו רוצה לקנות דכל דזה הוציאו מרשותו שהרי הוא ביד הגזלן א"כ לא עבר על ב"י ואף דזה לא קנאו ממילא נעשה שלו כל שלא הפקירו והיאך יאמר לו הש"ל ואף דיש לדחוק דסוף סוף זה לא רצה לקנות אבל גוף הדין הוא תמוה לפענ"ד ועיין בסי' תמ"ה דאף הפקר לא מועיל אף שאינו ברשותו ואף דיש לומר דמיירי לאחר זמן איסורו וצ"ע בב"י וש"ע שם וכעת אינו לפני אבל באמת המעיין בפוסקים ימצא דמדברי הפוסקים לא נראה כן וצ"ע. אמנם כן נראה דבמה שהמנהג בין הסוחרים מוכרי יין שרף שעושין אותו ודרך למכור אחת לאחת להחנוונים המוכרים ודרכם לקנות בפ"א סך אלף מדות אבל אין נותנין אף פ"א לדראהן רק בעת שמקבלין היי"ש ומעמידין אותו בהמרתף אז נותנין הכסף בעדו ונשאלתי אם החנוני עובר על ב"י. והנה בזה פשוט דכל שלא קנה ואינה עומדת ברשותו וכל אחריות ואונסין דמתילדא על המוכר א"כ אינו עובר אף שעשה אתו המקח בסך כך וכך ולשיטת השאגת ארי' כל שאינו ברשותו אינו עובר ואף לפמ"ש נראה דבכה"ג כ"ע מודים דאינו שלו ואינו ברשותו. אמנם יש לשאול אם יוכל המוכר למכרם לגוי קודם הפסח דבאמת הוא מחויב להעמיד המקח ביד הקונה ואף בדבר שא"ב אם טרח וקנה הדבר מחויב להעמיד ביד הקונה כמבואר בחו"מ סי' ר"ט ס"ד וס"ה ומכ"ש בזה דדרך התגרים הוא כן והי' פסיקת דמים וכבר נשאלתי בזה בפ"א ואמרתי דכל שכבר התחיל להעמיד לו קצת אז מחויב הקונה למחול לו המותר ואז רשאי המוכר למכרם לגוי כנלפענ"ד. והנה המג"א סימן תמ"א ס"ק ד' הקשה דכיון אם יאנס המשכון אינו מחויב הישראל לשלם א"כ הו"ל ברשות ישראל וכתב דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשרי ודבריו תמוהין דשאני התם שאינו רק מקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם אבל כאן כל דנאנס נתבטל הקנין ושוב החמץ שלו והוא ישלם החוב להנכרי ושפיר אסור וכבר תמה בזה שארי הגאון במק"ח ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דקבלת אחריות אוסר הוא דהו"ל דבר הגורם לממון ואף כל דאיתא בעיניה הוא בלא ימצא ולפ"ז שפיר מתרץ המג"א דניהו דכל שנאנס מחויב לשלם אבל לא תוכל לחשבו רק לקבלת אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשרי בשביל דלא קרינן ביה לא ימצא דאינו מצוי בביתו וה"ה בזה דעכ"פ אינו מצוי בביתו דהא הקנהו לעכו"ם במעכשיו וכל שלא נאנס לא שייך דבר הגורם כל דאיתא בעיניה ורק בחמץ שאני דכתיב לא ימצא אבל כיון דהוה בביתו של עכו"ם לא שייך לא ימצא וכמ"ש אך עדיין צ"ע דעכ"פ רוצה בקיומו הוא דהא יצטרך לשלם כשיאנס והרי רוצה בקיומו ויש ליישב ודוק דיש לומר דכאן אינו עושה שום פעולה ומה בכך שרוצה בקיומו במחשבתו וכל רוצה בקיומו הוא עושה פעולה שעי"ז רוצה בקיומו ויש להאריך בזה בסוגיא ואכ"מ. ובגוף קושית המג"א הנ"ל כיון דאם נאנס היה מחויב לשלם הו"ל ברשות ישראל לכאורה צ"ב הא כיון דלא קיבל אחריות בפירוש למה מקרי ברשות ישראל. אך זה אינו דכאן אין אנו צריכין לקבלת אחריות ואף בלא קיבל אחריות נמי חייב דהוא באמת חייב לשלם לו החוב רק דאם המשכון בעין נקנה לו המשכון תמורת החוב וכל שנאנס המשכון מכל מקום הוא לא נפטר מהחוב והו"ל כעין שכ' הש"ך בחו"מ סי' כ"א דאונסא כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דעבד וא"כ הו"ל שפיר ברשות הישראל וז"ב: