שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ה (י״ד)

והנראה בזה דהנה באמת צ"ב איך שייך הואיל ובידו לפדותו דהא באמת אין זכי' בא"ה ואיך שייך פדייה וקנין בזה. הן אמת דהרמב"ם כתב דקנה חמץ בפסח עובר על ב"י והנוב"י בתשובותיו האריך דאיך שייך זכייה וקניה בא"ה והארכתי בזה בחידושי לה"פ סי' תמ"א. אך נראה עפמ"ש בתשובה (והוא בחבורי כת"י) שם שכתבתי ליישב קושית התוס' בריש ב"מ דמה דקני בהפקר בהבטה בעלמא הוא משום דשאני בין דבר שצריך הוצאה מרשות זה לרשות זה צריך מעשה אבל בהפקר דא"צ רק הכנסה לרשות של זה בזה קל הענין וא"צ רק הבטה בעלמא והארכתי בזה שם ולפ"ז שאני שאר א"ה דלא שייך זכייה דהרי א"ה מקרי של בעלים עדיין וא"כ בעי שיהיה הוצאה מרשות בעלים והכנסה לרשותו בזה ל"מ אבל בקנה חמץ בפסח כיון דעכ"פ יצא מרשות העכו"ם ולרשות ישראל לא צריך להכניס דשני דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו א"כ א"צ רק להוציאו מרשות עכו"ם וממילא כיון שזה קנהו הרי נכנס לרשותו בקל דהא עכ"פ זה קנאו ויותר הוא שלו משל אחרים שלא רצו לזכות משא"כ שאר א"ה דצריך הכנסה לרשותו ולכך לא קנה וז"ב בישוב קושית הנוב"י ומעתה שפיר אמרינן הואיל ובידו לפדותו דבאמת הוא של הישראל רק שיש להעכו"ם שעבוד ע"ז וא"כ כל שחמץ מפקיע מידי שעבוד הוא נשאר של ישראל ושייך הואיל וז"ב. ולפ"ז זהו בתוך הפסח דחמץ מפקיע מידי שעבוד אבל לאחר הפסח דהשעבוד של העכו"ם והישראל צריך להוציאו מרשות העכו"ם ולהכניסו דלאחר הפסח לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו שוב לא קנסו. ובזה מיושב היטב קושית הב"ח שהקשה דלפ"ז מה פריך הש"ס ותסברא אימא סיפא ד"ה עובר והא למ"ד התם עובר והיינו למפרע הוא גובה הכא עובר ותמה הב"ח דלדבריו מהראוי שיעבור עכ"פ בפסח בב"י ולפמ"ש אתי שפיר דהרי לאביי דס"ל למפרע הוא גובה חמץ אינו מפקיע משעבוד כמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ם ובחידושי רשב"א שם ולפ"ז שוב אינו עובר דלא שייך הואיל דהא אין זכייה בא"ה וא"ל דכיון דא"צ להכניסו ברשות הישראל ולהוציאו מיד העכו"ם א"כ מהראוי לעבור דז"א דהא לאביי למפרע הוא גובה והרי הוא ברשות עכו"ם לגמרי וצריך להוציאו ולהביאו לרשותו וזה לא שייך בא"ה ודו"ק. עוד נראה לי בישוב קושית התוס' דלמ"ד למפרע הוא גובה אמאי עובר וכן להיפך בישראל שהלוה אמאי אינו עובר והא למפרע הוא גובה דהנה התוס' כתבו בפסחים דף מ"ו דהואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דאטו חמץ של עכו"ם יעבור הואיל ואי בעי קני' לי' ודבריהם סתומים וכבר כתבתי לבאר דבריהם דבאמת אינו ברשותו של אדם והתורה עשאה כאילו הן ברשותו וזה דוקא כל שהוא שלו אבל מה שלא רצה לקנות זה לא אמרינן אמנם האחרונים וביותר דו"ז בישועת יעקב ביאר דהואיל לא שייך רק מה שזה מוחזק יותר מאחר אבל לקנות מה שכלם שוים לא שייך הואיל ולפ"ז כל שאמר מעכשיו וכבר הקנה להנכרי לא שייך הואיל דהרי הוא של נכרי לגמרי ולא שייך הואיל דכלם שוים אבל אם לא אמר מעכשיו רק דלמפרע הוא גובה בזה שייך הואיל דעכ"פ א"י לפדות רק הבעלים בלבד ושייך הואיל ולמ"ד דאמרינן הואיל אף לקולא כמבואר ברז"ה ורמב"ן במלחמות בסוגיא דחלה שנטמאת א"כ לכך אינו עובר דאמרינן הואיל לקולא ודוק. איברא דמ"ש בישוע"י בכוונת התוס' דהואיל ואי בעי פריק לא אמרינן כמו באי בעי קני לפענ"ד לא מסתבר דבהקדש דזה יוכל לפדות דהבעלים פודים בכ"ש על שו"פ והאחר צריך להוסיף חומש שוב לא שייך דיד כלם שווים ושייך לומר הואיל ואי בעי פריק. אך נראה דהנה בהא דאמרו דבעלים יכולים לחלל על שו"פ ולא אחר כתב בטורי אבן סוף מגילה בא"מ בדף כ"ג שני טעמים אחד כיון דע"י הבעלים בא הקדושה לכך הוא יכול לפדות בשו"פ והטעם השני כיון דהוא יכול לתשול עליו ולא אחר לכך יש לו כח לפדות גם כן בשו"פ וכתב דהנ"מ אם כבר בא ליד הגזבר ולפ"ז שם דכתבו התוס' דא"י לשאול משום דבא ליד הגזבר שוב לא שייך הואיל ואי בעי פריק דהרי גם הבעלים צריך לפדות בשויו והוה כמו אחר ובחידושי כתבתי ליישב קו' השעה"מ דהא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים וכתבתי דבאמת כל הטעם דבבא ליד הגזבר לא מועיל שאלה משום דספק שמא אין כוונתו באמת ולפי זה כאן דבאמת רוצה לפדות ואינו מוציא מיד הגזבר בחנם שוב יכול לתשול ולפ"ז קושית התוס' דיוכל לתשול ע"י שיפרוק מיהו בזה שוב יצטרך לפדות בשויו דאל"ה אכתי יש לחוש דלמא מערים על הקדשו ודוק. והנה במ"ש למעלה בדברי הב"ח וכוונתו נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה על הנוב"י בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' תמ"ג אות רנ"ב ממ"ש הריב"ש דיש זכיה בא"ה ואם חמץ מונח בר"ה אסור לטלטלו דהו"ל שלו כשיגביהו והפר"ח מביא ראיה ממ"ש גזרה דלמא מגבה לה והדר מבטלה ע"ש. ולפמ"ש אין ראיה דשם כשמגביה מהפקר פשיטא דזכי וגם בהך דלמא מגבה לה פרש"י דמיירי בהפקר כגון מציאה דנקנית בהגבהה וא"כ בהפקר שפיר שייך זכייה בא"ה משא"כ לקנות אפשר דא"מ.