שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ג (ה׳)

אחר כמה שנים הקרה ד' לידי ספר פנים מאירות ח"ב ובדקתי בו בסי' קל"ו ומצאתי שהאריך לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ד משבועות ה"ג דשיעור שתיה ברביעית והוא האריך לתמוה מכמה מקומות דמשמע דשיעור שתיה היא בכזית כל דהמשקין אסורים וע"ז רצה לחלק דדוקא שם דנשבע שלא ישתה ואין אכילה בכלל הוא דהוה ברביעית אבל כל שהוא בכלל אכילה היא בכזית ודחה זאת דהא הרמב"ם מסיים דשיעור שתיה ברביעית כשאר איסורין משמע דכל איסורים בשתיה ברביעית וז"א כמו שהאריך שם מכמה מקומות. והנה באמת שיעור שתיה היא ברביעית וכבר בא בעל שו"ת נט"ש ועקר כל ראיות הפ"מ ודבריו נכונים דפשיטא דשתיה היא ברביעית ואני מוסיף דבתוספתא בפסחים וביומא מבואר לענין חמץ בפסח ולענין יוה"כ החילוק דבאכילה בכזית בכא"פ מצטרף ובשתי' בשיעור רביעית ובהגהותינו לרי"ף ביומא שם תמהנו על הר"ן דהוצרך להביא מחמץ ראיה ליוה"כ ובתוספתא מבואר בהדיא לענין יוה"כ וכפי הנראה לא היה גירסת הר"ן בתוספתא ביומא כן ע"ש. אמנם מה שאני תמה דבתוספתא שם מבואר בהדיא כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית הרי אף דלענין צירוף בשתיה הוא ברביעית מכל מקום גוף השתיה היא בכזית. ולכאורה רציתי לומר דהכוונה היא דאם המחה ושותה דאז חייב משום דהוא בכלל אכילה ואם כן הוה בכזית אבל זה אינו דהא באמת לענין חמץ מרבינן בחולין דף ק"כ מנפש לרבות השותה והתוס' כתבו שם בהדיא דאינו מתרבה משתיה בכלל אכילה דדוקא במידי דקאי לשתיה אבל בדבר דאינו קאי לשתיה לא מתרבי בכלל אכילה ואצטריך קרא דהנפש וא"כ פשיטא דצריך שיעור שתייה דהיינו רביעית וביוה"כ פשיטא דלא הוה בכלל אכילה בכזית דהא ביוה"כ שיעור בככותבת וצ"ע. וראיתי בתוספתא הנדפס מחדש שהוגה בשם הגאון מוהרא"וו ז"ל דבשתיה גם כן השיעור צירוף כמו באכילה דהיינו בכזית וגרס כשם שאכילה בכזית בכא"פ גם שתיה בכזית בכא"פ וקאי לענין צירוף אבל עדיין לא נודע אם כן הוה כפל לשון דכבר קתני התם זאת וצ"ע. עכ"פ לפענ"ד העיקר דכיון דלהרמב"ם משערין בשתיה בשיעור רביעית בצירוף אם כן פשיטא דהשיעור היא גם כן ברביעית. איברא דלפמ"ש יקשה בהא דהקשו בתוס' בחולין למה לי קרא דהנפש ת"ל דהו"ל שתיה בכלל אכילה והא נ"מ לענין דבעי בשתיה שיעור רביעית דאם הי' בכלל אכילה פשיטא דהוה בכזית. אמנם נראה כיון דעל הנאה אין לוקין והו"ל כח"ש דאינו רק אסור א"כ שוב אין נ"מ בין שיעור רביעית לכזית ואיסור איכא בכזית אף דלענין שתיה הוה פחות מכשיעור ומלקות ומכ"ש כרת ליכא בהנאה אף בחמץ בפסח ועיין פר"ח או"ח סימן תמ"ג שהעלה דלהרמב"ם אין לוקין על הנאה ואף לשיטת התוס' דס"ל דלוקין מכל מקום זה ודאי דדוקא כדרך הנאתו אבל בשלא כדרך הנאתו לא דהא חמץ אכילה כתיב ביה והוא שתאו פשיטא דאינו לוקה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הרב בעל מגיה במלמ"ל פי"ג משגגות בתוך התשובה על מה שהקשו בתוס' פסחים דף כ"ג דיהיה הנהנה בחמץ בפסח בכרת והקשה דא"כ למה לי קרא דהנפש לרבות השותה הא התוס' כתבו בחולין דעיקר הקושיא דזה לאו אכילה רק הנאה ועל הנאה לית ביה כרת רק לאו ואם הנהנה מחמץ חייב כרת יקשה קרא למה לי ולפמ"ש אתי שפיר דאם הנהנה חייב כרת אם כן שוב צריך הנפש לרבות השותה לענין שלא יתחייב רק משום שותה ברביעית דאם נתחייב מתורת הנאה כרת עכ"פ שיעור רביעית בעי כמו כל שותה דה"א כיון דלאו אכילה היא הו"ל שלא כדרך הנאה וקמ"ל דעכ"פ מתורת שותה הוא חייב והוה לי' כדה"נ והתוס' לא הקשו דל"צ קרא רק לפי ההו"א דהנאה אין בו כרת רק מלקות א"כ פשיטא דבזה הוה שלא כדה"נ ואינו לוקה אבל אם בחמץ חייב אף כרת א"כ אף שלא כדרך אכילתו חייב דעכ"פ נהנה משא"כ לדידן דניהו דנהנה אבל כל שלא כדרך אכילתו פשיטא דאינו לוקה דזה גופא חידוש הוא שילקה בכדרך אכילתו ודוק.