שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ג (י״ד)

מה שאמרת כי לא מצאת מבואר אם בחמץ אסור שלא כדה"נ הנה תמהתי דמ"ש מכל איסורים דשלא כדה"נ מותרין כדאמרו בפסחים דף כ"ז והדבר מבואר ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה והובא במג"א סי' תס"ו ס"ק ב' ועיין בר"ן שם אך כאשר עיינתי בזה לכאורה עלה בדעתי לחדש דמדרבנן היה ראוי לאסור אף שלא כדרך הנאה. וטעם דידי הוא משום דכל דאסור בכ"ש אף שלא כדה"נ כמבואר במהרש"א בשבועות דף כ"ג ובמלמ"ל הלכות שבועות האריך בזה וא"כ כאן דאסור במשהו מהראוי לאסור אף שלא כדה"נ. אך אחר העיון אין הנושאים שווין דכל הטעם דאסור כאן במשהו הוא משום דלא בדילי וענשו חמור בכרת ולכך החמירו אף במשהו וא"כ מה ענינו לשלכדה"נ דודאי בדיל מלהנות שלכדה"נ ואין ענשו כרת וא"כ בכה"ג ודאי משהו מותר וגם לטעם הרמב"ם דהוא משום דחמץ הוה דבר שיש לו מתירין ג"כ יש לומר דכל הטעם דדבר שיש לו מתירין לא בטל הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וזה שייך כל דאוכלו בדרך שאסור לאכלו אבל בשלא כד"א או הנאתו א"כ גם עכשיו אוכל בהיתר דשלא כדה"נ מותר מן התורה וא"כ היאך שייך דבר שיל"מ דאין אנו דנין שיתבטל כעת וז"ב מאד ועיין בשו"ת ב"ח החדשות לענין חולה אם מותר לאכול שלא כדה"נ ועיין מק"ח סי' תמ"ב ס"ק ב' שהקשה בהא דמבואר בפת שעפשה ונפסלה מלאכול לכלב ומשמע הא לא נפסלה רק מאכילת אדם אסור מה"ת והקשה דאמאי הא בחמץ אינו אסור שלא כדרך אכילתן ועוד הקשה בשם הר"ן כיון דנטל"פ שרי בפסח וזה נלמד מנבלה שאינה ראויה לגר וא"כ כיון דחמץ שאינו ראוי לגר אסור גם נטל"פ יהיה אסור. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דהנה המ"מ כתב בפ"ב ממ"א דבריה הפגומה בעצמה ואפ"ה אסורה מכל מקום כשנסרחה אח"כ פטור והפר"ח סי' ק"ג חולק ע"ז ודעתו כיון דאסרה תורה פגומה מעיקרא גם כשנפסל אח"כ מאוכל אדם אסור ודוקא טעמו אינו אסור דטעם פגום לא אסרה תורה אבל היא בעצמה אסורה ע"ש ולפ"ז אני אומר דבר חדש דאף דנטל"פ מותר בפסח משום דטעם פגום לא אסור אבל גוף הדבר בעצמו אסור אף שנפסל מאוכל אדם והטעם דהרי בחמץ אסור אף חמץ נוקשה והיינו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכמ"ש רש"י והר"ן ועיין מג"א בסי' תמ"ב ס"ק א' ולפ"ז כיון דגם מתחלתו אינו ראוי לאכילה ואפ"ה אסור ממילא גם כשנפסלה מלאכול לאדם מהראוי שתהי' אסורה והיינו כשנסרחה מאוכל אדם אבל בנפסלה מכלב הוה עפרא בעלמא ומותר אף להפר"ח דגם הוא דייק רק בנפסל מאוכל אדם ע"ש ודו"ק. ולפ"ז היה מקום לחלק בין שאור דבתחלה לא היה ראוי לאכילה יהי' אסור עד שנפסל מאכילת כלב ובחמץ לא בעינן עד שיפסול מאכילת כלב דראוי לאכילה מתחילה. וכפי הנראה זה דעת הראב"ד פ"א מחמץ ה"ב שכתב דלענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב (צ"ל מאכילת אדם וכמדומה שכן ראיתי ברמב"ם שהגיה אבי מורי הרב הגאון ני' ברמב"ם שלו וכן עיקר דבאכילת כלב ליכא מאן דפליג) אין זקוק לבער והשאור אם נפסל זקוק לבער והיינו משום דבשאור שאינו ראוי לאכילה מהראוי שיהיה אסור אף לאחר שנפסל משא"כ בחמץ שראוי היה לאכילה. ובזה ניחא הטעם שנתן הראב"ד מפני שראוי לשחקה ולחמע כמה עיסות והיינו שאוסר אף בתערובות אף שטעם פגום אינו אוסר אף בדבר שפגום מעיקרו וכדאמרי' בע"ז דף ס"ח מכל מקום כאן עיקר האיסור הוא בשביל מחמצת מחמץ גם כעת ודוק: והנה הר"ן תירץ דלכך אסור אף בנתעפשה משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות והנה באמת מצאתי בע"ז דף ס"ז סעד לדבריו דאמרו שם שאני עיסה דראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות הרי דאף דהוא כעת פגום לגמרי מכל מקום כיון שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות מקרי טעם לשבח א"כ ה"ה בזה. והנה באמת צ"ב דמה בכך שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות מכל מקום כאן הוא לפגם וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש הרמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות דפגום ולבסוף השביח אסור והכ"מ לא ידע מקורו וכתב דנלמד מק"ו דהשביח ולבסוף פגום ובאמת ק"ו פריכא הוא דשאני התם דמעיקרא הוא אסור אף שנפגם אח"כ אסור משא"כ בפגום מעיקרו דתחלת נתינתו טעם הוא לפגם אבל באמת נלמד מדברי הש"ס הנ"ל דשם פגום לגמרי בעיסה הזאת ואפ"ה כיון שנ"ט לשבח בעיסות אחרות לכך לא מקרי פגום מכ"ש בזה ושוב מצאתי בלח"מ הכ"ח שם שכתב כן ושמחתי כי בראשית ההשקפה אמרתי כן. ואגב אומר מה שראיתי בלח"מ שם שהביא דברי הפירוש המשנה לרבינו בארבעה חלוקים בענין הפגם והשבח וכתב שם דהחלק הרביעי שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד ולבסוף נתחזק על האויר וכח היין ואז יהי' הדבש ממה שנוסף לו עליו ריח טוב ע"ש ותמהני מאד א"כ לפי דבריו דפוגם מעיקרא ולבסוף השביח אסור וא"כ היאך אמרו בע"ז דף ל"ח גבי דבש למאי ניחוש לה אי משום אערובי מסרי סרי ופירש"י דהיינו יין שמערבין בדבש והשתא היכי קאמר דמסרי סרי הא ניהו דבשעת התערובות מסרי סרי הא אחר כך משביחו ונעשה לשבח ואסור ודוחק לומר דדוקא כשמערבין דבש ביין ורובו יין משא"כ יין בדבש לא שייך שיגבר כח היין דאכתי למה לא ניחוש שמערבין בו יין לפי ערך שיוכל להשביחו. ואולי מכאן ראיה דקודם שהשביח אינו אסור אף שסופו להשביח וכמ"ש הש"ך סי' ק"ג.