שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קצ״ב (ה׳)

והנה לכאורה צ"ב היאך מצי יתומה לקדש את עצמה הא לפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דהאשה שמתקדשת עצמה אינה מקנית עצמה לבעל רק שמפקרת עצמה לבעל והוא זוכה בה כזוכה מן ההפקר ואיך מועיל קידושי יתומה קטנה הא א"י להפקיר עצמה כל שהיא קטנה. אמנם באמת זה אינו דהרי כל שיש לה יד לקבל הקידושין ממילא מכ"ש שיכולה להפקיר את עצמה למי שנתקדשה לו וז"פ. ובזה נראה לפענ"ד לבאר מ"ש רש"י בגיטין דף ס"ז ע"ב ד"ה היא דיש לה יד דגדולה היא ואביה נמי זכאי וכו' ומ"מ יד דידה כדקיימא קיימא והביא ראיה דהא יתומה מהוה עצמה והיא מקבלת את גיטה ותמה הגאון מוהר"ע ז"ל בהגהותיו על הש"ס שם דמה ראיה ממה שמהוה את עצמה ומקבלת את גיטה דלמא בשביל שמהוה עצמה לכך רשאית לקבל את גיטה כמו חרש דכניס ברמיזה ומוציא עצמו ברמיזה וטפי היה לו לרש"י לכתוב דאף כשאביה קיבל קידושיה ומת מקבלת בעצמה גיטה ולפמ"ש אתי שפיר דמזה גופא שהיא מהוה את עצמה ע"כ דיש לה יד דאל"כ איך יכולה להוה עצמה דע"כ מחמתה בא הקידושין דלא שייך כאן שמפקרת עצמה דהא אינה גדולה עדיין כ"כ שזה יזכה כמו שזוכה מן ההפקר דהא יש לאביה עדיין רשות בה וא"כ ע"כ מה שמקדשת עצמה היא מהוה עצמה לו ובא על ידה הקידושין וע"כ שיש לה יד וזהו דקרי לי' רש"י כאן מהוה עצמה דהא לא שייך כאן מתורת הפקר שהרי אביה יש לו זכות בה וע"כ בתורת הויה אנו דנין עליה וזו הנקראת מהוה את עצמה. ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו בכתובות דף מ' דאמרו מ"ט דר"מ אמר קרא ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר ופירש"י במי שיש בידה להקנות עצמה לאישות וכבר ראיתי מי שדקדק מזה דרש"י לא ס"ל כר"ן דהא כתב שיש בידה להקנות עצמה לאישות משמע דהיא מקנת עצמה לא שזוכה בה בעלה כזוכה מן ההפקר. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת היא אינה רק מפקרת עצמה ונתרצית להבעל שמקדש אותה אמנם בנערה שיש לאביה רשות בה א"כ אי אפשר לומר דלא בא מידה רק מידו בלבד דהא יש להאב רשות בה וע"כ דהיא מקנית עצמה דיש לה יד לקבל קידושיה וא"כ לכך נקראת מקנית ומהוות עצמה לאיש אבל לעולם דעיקר הקידושין מיד הבעל הן רק שהיא מוכרחת להקנות עצמה שאל"כ אינה הפקר וכמ"ש ודוק. ובזה נראה לפענ"ד דצדקו דברי רש"י שכתב דוקא בנערה אבל קטנה כל שיש לה אב דוקא אביה ולא היא ואח"כ חזר בו ולפמ"ש משם ראיה דאם נימא דאף קטנה בכלל אם כן היאך ממעט שם מולו תהי' לאשה קטנה והא גם קטנה מהוית עצמה ודוק ויש לדחות אך בגוף דברי התוס' בגיטין שם שנדחקו בהך דיד יתירה זכי לי' רחמנא לפענ"ד יש לומר דאף דקטנה יש לה יד היינו שיש לה יד קודם שקבלה הגט אבל לאחר שקבלה שוב נכנס יד שלה לרשות אבי' אבל בנערה היד נשאר גם לה ודוק ועיין במהרש"א שם. שוב אחר זמן רב בשנת תרי"ג כ"ב סיון מצאתי ברא"ש פ"ק דקידושין אות כ"ה שכתב בזה"ל אבל יתומה קטנה ניהו שיש לה כח לזכות לעצמה אבל אין לה להקנות עצמה לבעלה דאין מעשה קטנה כלום ע"ש ולכאורה להר"ן דהאשה אינה רק כמפקרת עצמה לבעלה א"כ אינה מקנית עצמה רק מפקרת וע"כ דגם הפקר א"י הקטן והקטנה להפקיר וכמ"ש הגאון בעל אהע"ז ורק אמה ואחיה יש להם כח להפקיר אותה או להקנות אותה לבעלה מדרבנן וז"פ וכל מ"ש למעלה מיתומה קטנה אין לו מקום דבאמת אינו מועיל בקטנה רק על ידי אמה ואחיה ומדרבנן ולכך באמת גם בביאה א"י קטנה לקדש עצמה רק ע"י דעת אביה וכמבואר בקדושין דף י' וכן קי"ל וז"פ ועיין יבמות דף ס"א ע"ב הכא בכ"ג עסקינן לאימת קני לה לכי גדלה בעילה היא אמר רבא מכלי לב אי דקדשה אביה מהאי שעתא הוא דקני לה ואי דקדשה נפשה הא ר"א היא ולא רבנן הרי דלא משכחת לה שתתקדש הקטנה בלי דעת אביה אף בקדושי ביאה שאינה מקבלת כלום משום דלא מצי להקנות עצמה לבעל ולא להפקיר עצמה ואף שיש דעת אחרת מקנה לה דהיינו הבעל שמקדש אותה וביש להקטן דעת אחרת מקנה לו לדעת רבים מהפוסקים מדאורייתא קני הקטן מכל מקום אין לה דעת להקנות או להפקיר עצמה להבעל ולכך אינו מועיל לא קידושי כסף ושטר או ביאה בקטנה בלי האב דמכל מקום אין לה דעת ויד להקנות או להפקיר עצמה. איברא דעדיין קשה לי לפי מה דאמרו בקידושין דף י' דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והכה"ג אינו יכול לקדש בביאה דהו"ל בעילת עצמו וא"כ שפיר יש לומר דבכה"ג לא ישא את הקטנה משום דהו"ל בעילת עצמו ומיירי בביאה ומדעת האב דאף דקני לה תיכף הא הבועל דעתו על גמר ביאה והו"ל בעילת עצמו ובשלמא אם נתקדשה ע"י כסף ושטר כיון דכבר זקוקה לו שוב התחלה ביאה קונה וכמ"ש הרי"ף והתוס' שם אבל בקידושי ביאה הרי כבר נעשית בעולה טרם שקונה ולכך כ"ג לא ישא את הקטנה. אח"כ בשנת תרי"ג ך' תמוז מצאתי בדרך למודי בב"ב דף קמ"ג ע"ב ד"ה ואף שכתבו דבדבר שאין מפסידין ולא בא הריוח לידם מחלו אף הקטנים ע"ש ולפ"ז יש לומר דמה שהקנה להם אחד אתרוג במתנה ע"מ להחזיר רק שהקטנים א"י להקנות דמתנה עמ"ל צריך להקנות בחזרה כמ"ש הרא"ש פרק לולב הגזול א"כ שוב יקשה קושית האהע"ז דיפקירו הקטנים וא"ל דקטנים לאו בני הפקר נינהו דזה אינו דהרי באמת אינם מפסידים ולא בא הריוח בידם שהרי אחר נתן להם ע"מ להחזיר והרי כשם שמועיל מחילתם כמו כן מועיל הפקרם וליתא להוכחת האעוה"ז שם וגם בחמץ כיון דלא שוה מידי אפשר דמועיל הפקרם. מיהו יש לומר כיון דעכ"פ כבר הי' החמץ שלהם בכה"ג לא בני מחילה נינהו אבל באתרוג ודאי קשה דהא האחר לא נתן רק שיהיו יוצאין בו ולמה לא יוכלו להפקיר ודוק.