והנה במ"ש יש לעיין במ"ש הש"ך סי' ל"ג ס"ק ט' דאם העיד כשהי' קרוב ונתרחק אח"כ דפסול להעיד שנית דעביד לאחזיק' דבורי' ובתומים הקשה דהא קרוב לא חשדינן שמשקר רק שהתורה פסלו מגזירת הכתוב א"כ מה בכך דעביד לאחזיק' דיבורא הא מ"מ אמת העיד גם בראשונה ע"ש. ולפמ"ש יש לומר דכיון דהתורה פסלה לקרוב להעיד א"כ אף הוא אינו מכוין להעיד שוב אין עליו תורת עדות ואף שיחזיר ויעיד כל שלא נתכוין להעיד שוב אין עדותו עדות ואף אם נימא דלא קי"ל כהך דתוס' ישנים היינו דוקא במקום שהיה מועיל עדותו רק שלא נתכוין להעיד אבל כל שבאמת פסול להעיד כ"ע מודה דלא נתכוין להעיד ועדותו אינו עדות כלל אף כשנתרחק אח"כ ועיין בכתובות כ"ח מה דאמרו כיון דנכרי היה לא דייק והיינו שלא נתכוין להעיד ודוק. ועיין שו"ת השיב משה הנ"ל סי' ס"ה שהאריך מאד והנה הדבה דברים שכתב שם לא נהירא לפענ"ד אבל קשה עלי לחטט אחריו:
שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קפ״ב (ה׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא רביעאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.