שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קס״א

למדתי בגיטין דף ס"ג סוגיא דשליש והנה אמרו שם ולהמניה לשליש מי קא נפיק מתות' ידה וראיתי בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תס"ז שהקשה לשיטת הרמב"ם דגם בנקרע בקרע ב"ד כשר בעידי מסירה וא"כ כאן דמיירי בעידי מסירה למה לא יתכשר ע"ש. ולפענ"ד ל"ק דדוקא הבעל בעצמו שמגרש כל שמוסר בפני ע"מ כשר אבל כאן בשליש שאין נאמנותו רק כיון שבידו למוסרו לה א"כ כל שנקרע שוב לא מהמנינן לי' ועיין בתוס' שכתבו דלמא מצאו באשפה וז"ב ועיין ברדב"ז שם סי' תס"א מה שהאריך בדברי הרמב"ם האלו ובפר"ח אהע"ז סי' קנ"ה לאחר כל האריכות שהאריך בדברי הרמב"ם אלו והקשה ג"כ קושית הרדב"ז הנ"ל. ולפענ"ד ל"ק כלל כמ"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשה בטיב גיטין דאין התחלה לקושית הש"ס דהרי כבר הביא הש"ס תוספתא דאם אין יוצא מתחת ידו אין השליש נאמן ומה מקשה. ולפמ"ש אתי שפיר דלהרמב"ם יש בידו דיכול להביאו ולגרש בע"מ וע"ז משני דעכ"פ אין השליש נאמן דלא המניה כלל דדלמא באשפה מצאו וכמ"ש התוס' וז"ב. ומן האמור יש לתמוה על הנוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' קכ"ח שתמה על הגאון מוהר"ם ברבי וכתב שדבר זר הוא שאם הביא גט מקורע אפילו נקרע בקרע ב"ד כל שהביא הגט ומתקרב נאמנים עדים ע"ש שהאריך. ותמהני דהרי כל הפוסקים חולקים על הרמב"ם וגם הרמב"ם עצמו מודה אם נתקרע בתורף דפסול ועיין רדב"ז סי' תס"א ובפר"ח הנ"ל וא"כ למה מכשיר. אך נראה דדוקא אם רוצה לגרש בגט קרוע הוא דפסול אבל כל שנתגרשה בגט שלם וקרעוהו הב"ד ואח"כ העידו עדים שמכירים הגט שנתגרשה בו אף שהוא כעת קרוע כשר וז"ב ופשוט. והנה בהא דמבואר במשנה אפילו הן הראשונים והן האחרונים הקשו התוס' דהוה חצי דבר. ולפענ"ד נראה עפ"מ שהוגד לי בשם הגאון בעל פני משה ז"ל על אהע"ז שאמר בטעם הדבר דבעינן דבר ולא חצי דבר משום דאמרו דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי וכתבו התוס' דדיבור שנגמר ע"י מעשה הוה מעשה ולפ"ז בחצי דבר דלא נגמר על ידו לא הוה רק דיבור בעלמא ודיבור מקרי ואמרו ודפח"ח. ואני אמרתי דמזה ראיה למ"ש הרי"ף דכל דמועיל עדותן לפירי הוה דבר שלם והיינו משום דל"ש דיבור מקרי ואמרו דהא אהני דיבורם ובא למעשה ולפ"ז גם כאן דעכ"פ עדים שאמרו בפנינו קבלה וקרע הרי דהוה מעשה גמור וכיון דעידי קבלה לא מקרי דיבור אף דעידי אמירה לא הוה מעשה שפיר מועיל והפ"י חידש דהיכא דלא הועיל כלל הוא דמקרי חצי דבר ולא הבינותי דהרי"ף כתב להיפך דכל שהועילו קצת בעדותם לא מקרי חצי דבר והוא כתב דבטביחה ובעידי חזקה לא הועילו כלל ובאמת הועילו לפירי אבל לפמ"ש אתי שפיר סברת הפ"י דהיכא דלא הועילו כלל הוה חצי דבר והוה רק דיבור בעלמא אבל באמת שפיר הועילו לפירי וכדומה ושוב לא מקרי חצי דבר ודו"ק. והנה התוס' הקשו לר"ה דאמר דאי אמר בעל לפקדון מהימן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דתקנו לומר בפנ"כ ובפנ"ח ואי אתי בעל ומערער לא מהמנינן ליה והא אכתי יוכל לערער ויאמר דלפקדון נתנו והרא"ש ריש גיטין שכתב דכי היכא דהמנוה לשליח לענין קיום ולענין לשמה ה"נ המנוהו לגוף השליחות שהוא שליח להולכה ולדבריו אין מקום לקושית התוס' כאן אבל הפ"י תמה דשאני קיום ולשמה דמה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד והמנוהו לשליח בדרבנן משא"כ חשש דלפקדון דהוא דאורייתא למה מהמנינן לשליח. ובאמת שהיא תימה גדולה. ולפענ"ד נראה עפמ"ש דכל דיבור שלא נגמר יש בזה חשש שמא דיבורא מקרי ואמרו וכ"כ התוס' כאן ד"ה אפילו ובאמת שבזה עבדי מעשה ואפ"ה חיישינן שמא שכרו מכ"ש כשלא בא לידי מעשה ועי' פ"י בתוס' מ"ש בזה. והנה הט"ז באהע"ז סימן י"ז כתב בטעם דע"א בקטטה דכתב הרמב"ם דחיישינן שמא שכרו כתב ג"כ דכיון דהוה רק דיבורא בעלמא דהא ע"א דנאמן הוא מחמת דייקא דידה א"כ העד לא גמר המעשה ניחוש דדיבור מקרי ואמר ע"ש ולפ"ז אי נימא דהבעל יוכל לטעון לפקדון א"כ לא נגמר המעשה ע"י חתימתם ולא הוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דהא הבעל יוכל לומר דלפקדון נתנו א"כ שוב גם על קיום אינו נאמן וא"כ ע"כ דהמנוהו לשליח גם על מה שיאמר שנעשה להולכה ואי אתי בעל ויערער לא יהיה נאמן ודברי הרא"ש ברורים ודו"ק: