שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ו (י״א)

והנה בהא דאמרו בר"ה דף כ"ז באחד אומר שלש מרדעות ואחד אומר חמש עדותן בטלה אבל מצטרפין לעדות אחרת הקשה בטורי אבן על פירש"י וכן הוא בשבועות דף מ"ח דמצטרף אחד מהם עם אחר בעדות ר"ח הא הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהא כבר נתבטל עדותו כשהעיד עם הפסול ואיך יצטרף אח"כ וע"ש שפלפל בכל תירוצי התוס' שבב"ב דף מ"א ופירש כיון דלא נודע מי הפסול לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ובשעה שהעיד עם הפסול לא נודע מי הפסול ואף שכעת נודע מי הפסול לא אכפת לן או דמיירי שזה שמצטרף עמו מעיד באופן שאפשר לטעות עד"מ אחד אמר ג' ואחד אמר ה' וזה שמצטרף אמר ד' שאפשר לטעות בקומה אחת וא"כ לא נודע מי הפסול ויכול להצטרף ע"ש. ולפענ"ד לזה כוון רבינו במ"ש בפ"ב מקידוש החדש ה"ה ומצטרף אחד מהם עם ב' שיעידו כמהו או יהיה ביניהן קומה אחת ולאיזה צורך הוסיף כן וגם הא לא קיי"ל כר"ח כלל ועיין לח"מ שם ולפמ"ש אתי שפיר דהורה לנו דלא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ע"ש ודו"ק: והנה בגוף דברי הש"ס דרבא משני כן ראיתי קושיא חמורה בהגהת הש"ס שנדפס בפראג בשם הגאון מוהר"ע איגר ז"ל במס' שבועות שם הקשה דלרבא לשיטתו דס"ל דבעי רשע דחמס וא"כ במה שהעיד על קידוש החדש בשקר לא הוה רשע דחמס ולמה יפסול לעדות אחרת אף בממון ולמה רבא משני בעדות אחרת דר"ח והוא תמיהא גדולה. ולכאורה הי' נראה לי דבר חדש דבעדות המכחישים זה לזה חיישינן שמא הוא בא בשכרו ומשום הנאת ממון הוא משקר והו"ל רשע דחמס ואף דעד זומם לא חשוב רע לבריות ולא חשדינן לזה שמא בא בשכרו וכדאמרו בסנהדרין דף כ"ז לרבא בהדיא ובתשובה הארכתי בפסול דעד זומם לרבא נראה לפענ"ד דבאמת לא ידענו כלל שהוא רשע דחמס וצריך שיעידו עדים בב"ד וא"כ בשלמא בעדים המכחישים זא"ז לר"ח דס"ל בהדי סהדי שקרי למה לי א"כ נפסלו לדידיה לכל העדות ואף לעדות אחרת הוה כרשע דחמס ג"כ שהרי ע"כ אין אדם חוטא ולא לו ומכ"ש שנים וע"כ שבשכרן באו ושפיר נפסלו דהו"ל רשע דחמס אבל בעד זומם דחידוש הוא דחידוש הוא שחדשה תורה ומה חזית דציית להני ציית להני ורק דגזירת הכתוב הוא שנפסל אבל מנין לנו להוסיף שנטל שכר כדי להעיד ואין לך בו אלא חידושו דהוא רע לשמים אבל אין להוסיף עוד שיהיה מקרי עי"ז רשע דחמס כן הי' נראה לפענ"ד אלא שזה חדש לא שערו הקדמונים. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דהנה באמת צריך להבין למה ליה לרבא לדחוקי אליבא דר"ח הא הוא לא ס"ל כר"ח ועיין תוס' בשבועות שם ד"ה בהדי וע"כ נראה דבאמת קשיא ליה לרבא דמה קמ"ל הברייתא דמצטרפין לעדות אחרת ולמה לא האחר רע לשמים לבד ולכך חידש רבא דהכוונה לעדות אחרת דר"ח ובזה שפיר הא דיפסול דהא עכ"פ חשוד על אותו דבר ואין מעידו ולכך קמ"ל דיכול להצטרף והיינו כיון דיש עוד אחד עמו ממילא הוא אומר אמת ואינו חשוד לאותו דבר כלל ושפיר יכול להצטרף ובזה מיושב היטב קושית הט"א הנ"ל דשוב לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול דבאמת גם זה שאמר שקר לא היה פסול לרבא דהא בעי רשע דחמס ורק בשביל דהוה חשוד על הדבר וכל שנתברר שאמר אמת שוב לא שייך לפסול כלל. הן אמת דגוף דבריו לפענ"ד אינו נראה דבאמת קרוב או פסול דמבטל העדות של הכשרים זה גופא חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דבזה העדות שנצטרפו בראיה והגדה נפסלו אבל אם מצטרף זה העד לעדות אחרת נפסלהו משום דכבר נצטרף בפסול זה לא שמענו הן אמת דקשה לי טובא אם נימא כשיטת הבעל עיטור דכל שהעיד בשעה שהיה קרוב לא יוכל אח"כ להעיד שנית דאמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורא א"כ למה יוכל להצטרף אח"כ והא כבר העידו עביד לאחזוקי דיבורא ולפמ"ש לרבא לשיטתו נתגלה דעדותו למפרע כשר היה ולא שייך עביד לאחזוקי דיבורא דכל דבשעת העדות הי' טוב מועיל ולא שייך עביד אינש לאחזוקי דיבורא ועיין במפרשי הים דף קי"ב בב"ק שם מבואר הכלל הזה. ולפענ"ד ראיה ברורה לזה מכתובות דף כ"ו דמצטרפין עדותן ולא אמרינן דעביד לאחזוקי דיבורא אם נימא דצריך להעיד שנית ועיין רש"י ותוס' שם וע"כ דבשעה שהעיד העד מאמינים לו נגד הקול ושפיר מצטרף אח"כ וא"כ ה"ה כאן אמנם כ"ז לרבא לשיטתו אבל לדידן קשה לשיטת הבעל עיטור הנ"ל וצ"ע. אמנם אח"כ נתיישבתי בדבר בגוף קושית הגאון מוהר"ע איגר ז"ל ולפענ"ד דאין מקום לקושייתו כלל דבאמת צ"ב לרבא למה לא סגי ברע לשמים לבד דעכ"פ ניחוש מתוך שהוא רשע ישקר וצ"ל דלרבא אלים ליה כ"כ חזקת כשרות לעדות שכל שלא ראינו שאתרע כשרותן לענין עדות כזה לא חיישינן על שני עדים דמשקרי ואף עד זומם דכבר נתברר ששקר מ"מ אינו חשוד על דבר חמור ולכך הוזם בד"מ לא נפסל לד"נ כדאמרו בסנהדרין דף כ"ז ע"ש ולפ"ז זהו לדידן אבל ר"ח דס"ל דשני כתי עדים המכחישים זא"ז פסולים לכל עדות שבעולם ואמרינן דבהדי סהדי שקרי למה לי אף דלא נודע מי המשקר מכל מקום אינם נאמנים ומחזיקין אותם למשקרים מכ"ש דא"א לומר דרשע לשמים שנתברר רשעתו שלא נפסל והוא ודאי לא ס"ל כרבא ורבא באמת לא ס"ל כר"ח כמ"ש התוס' שם וא"כ עכ"פ על ר"ח שפיר קשה דכל שמכחישים זא"ז ניהו דאינם רק רע לשמים מכל מקום כל שמכחישים זא"ז בהדי סהדי שקרי למה לי וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"ח והוצרך רבא לשנויי אליבא דר"ח אף דלי' לא ס"ל כן והרי בלא"ה לא ס"ל לרבא כר"ח ורק אליבא דר"ח ל"ש שיטתו של רבא כלל וכמ"ש ודו"ק היטב כי לפענ"ד הדבר ברור כשמש ועפ"י בר"ה שם ובתומים סי' ל"א שרצו לפרש דקושית הש"ס היא גם לר"ה ולפמ"ש אי אפשר לפרש כן דלר"ה ל"ק כלל לשיטתו של רבא. ובזה מיושב היטב קושית הט"א דלא שייך נמצא אחר מהם קרוב או פסול דאטו כאן הוא פסול הרי אליבא דרבא בעי רשע דחמס ורק דלר"ח עכ"פ כל שרשע לשמים חיישינן למשקרי וא"כ עכ"פ לא נפסל זה שחבירו מסייע לו והו"ל תרי נגד חד ודו"ק היטב. ודרך אגב ארשום במ"ש התוס' במכות דף וא"ו ד"ה שמואל להקשות דהיאך מצאנו ידינו ורגלינו כשחותמין גם במעמד קרובים והי' לו לומר דעדות הכשרים בטל דהוה דומיא לד"נ דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד והנה מזה מבואר דקידושין וגיטין דומין לד"נ ועיין באהע"ז סי' י"א וסי' י"ז וסי' מ"ב ותמצא בזה דעות הרבה (ומצאתי בפ"י שם שרמז לזה) ואולי לכך הוסיפו התוס' דשייך הטעם דד"נ וכוונו למ"ש בד"ה אמר דכל דבעי שני עדים אז בנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וה"ה בזה דהא בעי שנים ואין דבר שבערוה פחות משנים. והנה שאלני אחד מהתלמידים דלמה לא תירצו כדכתבו לעיל דשואלים להכשרים אם למחזי קאתו וזה טעות דדוקא שם בעת ראיית העדות א"צ לכוין לשם עדות רק למחזי אבל בגט דבעי שנים כשרים שיתכוונו להעיד וא"כ לא שייך למחזי דהכשרים ע"כ לעדות קאתו דהא אין דבר שבערוה פחות משנים וז"ב ול"ש למחזי רק במי שראה מעצמו דבר אמרינן דלא נתכוין לשם עדות משא"כ כאן שבאין הכשרים לב"ד לשם עדות א"כ הו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול ועיין שו"ת פ"מ ח"ג סי' כ"ה שהתפלא על הש"ך מדברי התו"י בכריתות והיא תימה גדולה דהא כל הסוגיא אזלא כאן דהכשרים אומרים למחזי קאתו ואדרבא הי' לו לתמוה על התו"י מכאן וכבר הארכתי בדברי התו"י הנ"ל ואכ"מ. אחר זמן רב בשנת תרי"ב כ"ח אייר נתיישבתי בזה בעת למדי סי' ל"ו והנה באמת לפענ"ד תמיהת הפ"מ הנ"ל היא תימה גדולה דלכאורה ש"ס מפורש הוא דלא נתכוונתי להעיד ומזה נלמוד דכל דלא נתכוין להעיד לא מועיל וכמ"ש בתוס' ישנים וא"א לדחות ש"ס מפורש. אך נראה לפענ"ד עפמ"ש בשו"ת צ"צ ובק"א שם בענין כל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' הוא מחלק באם לא נתכוין כלל אבל כל שנתכוין לאיזה דבר אף שלא נתכוין לאותו דבר ממש ל"ש בזה כל מלתא דלא רמיא עליו דאינש דהא מ"מ נתכוונו לאיזה דבר רק שלא נתכוונו לאותו דבר שצריכין עכשיו מ"מ מלתא דרמיא עליו הוא.