שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״ד (ט״ז)

ודרך אגב ארשום מה שנתקשיתי בדברי התוס' כתובות דף נ"ג ע"א ד"ה השתא שהקשו דהא הן הן הדברים הנקנים באמירה ונפלאתי דאטו יהיה עדיף דברים הנקנים באמירה מקנין ממש והרי קנין בטעות חוזר וכאן שזה הקנה לבתו כל מה דהוה לי' משום כבודו של יהודא בר מרימר וכיון דא"ל דלא ניחא לו שוב הוה קנין בטעות וצ"ע. ואולי כיון דבאמת הוא לא ביאר שמקצה בשביל כבודו של יהודה בר מרימר רק שסבר דהו' מרתח קא רתח וכיון שהיה רואה שאין דעתו כן היה רוצה לחזור ושפיר הקשו דכל שכבר קנה באמירה בעלמא לא מצי לחזור דבשלמא אם היה בקנין הרי קי"ל דקנין חוזר כל שלא נגמר הענין ועיין בב"ב דף קכ"ה ודו"ק ועיין בכתובות דף ק"א ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא מדידה לדידיה אבל מדידיה לדידה לא ועיין רש"י ולפענ"ד בפשיטות יש לפרש ע"ד שאמרו בדף מ"ז דמדידה לדידיה שייך משום אחתוני והא אחתוני משא"כ מדידה לדידיה והיינו משום דאשה בכל דהו ניחא לה וה"ה כאן ודו"ק. ועיין כתובות דף נ"ג כי אתא רבין אמר ר"ל ארוסה שמתה אין לה כתובה א"ל אביי זילי ואמרו לי' שקולי טיבותך ושדיא אחיזרא כבר תרגמא רב אושעיא לשמעתך בבבל ובלמדי הדברים שנת תרט"ו אור ליום ד' ויצא תמהתי דלמה חרה לו כ"כ על רבין ואם כבר תרגמא ר"א לשמעתא בבבל אטו לא יוכל הוא לאמרו משמיה דר"ל. ואמרתי בזה דהנה באמת היה מקום לומר דלכך אם מתה ארוסה אין לה כתובה דאמרינן אומדנא שלא כתב לה רק ע"מ לכנסה ועיין כתובות דף פ"ט ע"ב ולפ"ז היו נ"מ גם אם מת הוא אין לה כתובה דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה אבל ר"א ביאר הטעם דלא קרינן בה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי ולפ"ז במת הוא גובית כתובתה כדתני ר"ח וא"כ זה שחרה לו על רבין דהוא תני סתם ויוכל לבא מכשול מזה ולכך אמר שקולי טבותך כבר תרגמא ר"א לשמעתא והיינו שביאר הדברים בטעמם וא"כ אם מת הוא גובה כתובתה ודו"ק היטב: ובדברי המרדכי שכתבתי למעלה שכתב דשלא בשעת ווסתה מצית א"ל נסתחפה שדהו והח"מ תמה עליו דסוף סוף הרי לא הוה חופה דחזיא לביאה וגם הא איכא נשי דמשני ווסתייהו. אך נראה דבר חדש דהנה שיטת המרדכי דאף בפרסה נדה בתוך חופתה ג"כ לא קני ולכאורה צ"ב הא מכל מקום בעת החופה הוה חופה דחזיא לביאה וא"כ באמת מהראוי שיקנה בחופה כיון דבעת החופה חזיא לביאה. אמנם נראה עפמ"ש הנוב"י בחלק יו"ד סי' נ"ו במהד"ק ליישב קושית הקדמונים דסמוך לווסתה דאורייתא ווסתות עצמן דרבנן וכתב הוא דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן והיינו דסמוך לווסתה חיישינן שמא תראה משא"כ ווסת עצמה לא חיישינן שמא ראתה ע"ש ודפח"ח ולפ"ז בעת ווסתה שפיר דלא מקרי חופה דחזיא לביאה דהא בעת חופתה שפיר יש לחוש שמא תראה דזה מקרי כסמוך לווסתה ולכך כל שפרסה נדה אח"כ לא מקרי חופה דחזיא לביאה דהא בעת חופתה שפיר יש לחוש שמא תראה דזה מקרי כסמוך לווסתה ולכך כל שפרסה נדה אח"כ לא מקרי חופה דחזיא לביאה ולפ"ז זהו בסמוך לווסתה אבל שלא בשעת ווסתה דאז לא שייך לחוש שמא תראה ג"כ דהא הוה שלא בשעת ווסתה ויש לה חזקת טהרה וחזקת הגוף שלא תשנה ווסתה וא"כ שוב עכ"פ בעת החופה הוה חופה דחזיא לביאה וז"ב מאד ומיושבים דברי המרדכי ומ"ש בשו"ת זקני הח"ץ לתמוה במ"ש רש"י דפרסה נדה ופירש ממנה ומת דזה סתירה להמרדכי דהא כל שמת אין לו אונס גדול מזה ותימה לי' נסתחפה שדהו. הנה בגוף הפירוש דלמה פירש ומת זכיתי לכוין למ"ש זקני הח"ץ שם אבל קושיתו יש ליישב דדוקא בפרסה נדה שלא בשעת ווסתה הוה בעת החופה חזיא לביאה אבל בפרסה נדה בעת זמן וסתה הנה הוה חופה דלא חזיא לביאה ואף דהי' חזיא לכשתטהר כיון דביני לביני מת לא קנתה החופה כלל וניהו דהוה אונס אבל גוף החופה הוה לא חזיא לביאה וז"ב. ובגוף קושית הח"מ על הרמב"ם והח"ץ קלסה מאד ואני תמה דבאמת אבעיית ר' אשי קאי לענין ת"כ ולא לענין ירושתה והיינו באת"ל דחיבת חופה קונה וגם חופה דל"ח לביאה חשוב חופה ודאי קונה אבל אם נימא דחופת נדה ל"ק שוב ל"ק לכל דבר ואף דמסירה לרשות הבעל קונה היינו כל דחזיא לביאה א"כ בעת המסירה קונה אבל כל שלא חזיא לביאה אף החופה ל"ק כיון דלא מקרי חופה דזה ודאי דמסירה לרשות הבעל היא בטהורה דוקא וא"כ כל דהיא נדה לא שמה חופה ולא מועיל לשום דבר כנלפענ"ד בפשיטות ואף דלפי האבעיא דחופת נדה קנה הוה קני לכל מילי מכל מקום זה לפי שמקרי חופה וגם המסירה קונה אבל באת"ל דחופת נדה ל"ק שוב לכל מילי לא קני וז"ב ומ"ש הח"מ שם דאף שהאשה קונה התוספות כתובה כיון דהאיסור אינו מצדה רק מצדו לא אכפת לן. הנה בראשית ההשקפה תמהתי דמה נ"מ סוף סוף הוא קונה בשבת ומצאתי בב"ש סי' ס"ז ס"ק וא"ו שכתב ג"כ דמה שהוא קונה לא אכפת לן ולפענ"ד הסברא דהא היא אינה קונה תיכף רק לכשימות או יגרש ול"ש דקונה בשבת ושאני הוא דקונה תיכף דזכה במציאתה ומעשה ידיה וכדומה תיכף. ובלא"ה נראה לפענ"ד בפשיטות לפמ"ש הר"ן גבי אתפסה מטלטלי דכל מה שאינו ניכר שקנה בשבת לא אכפת לן א"כ בשלמא מה שקונה הוא נודע לכל שכל אשה שייך מעשה ידיה לבעלה אבל ת"כ אטו כלהו נשי יש להן ת"כ ולא ניכר שקנתה בשבת כנלפענ"ד ברור: