שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״ב (י״א)

הן אמת שגם דברי הכ"מ דחוקים דהא הרמב"ם כתב דאם מתפחד שלא יהרגנו בדיני המלכות וא"כ הא זה הוה מורד במלכות דאל"כ אסור להמלך להרוג נפש מישראל ועיין פ"ג ממלכים ה"ח. אמנם לפענ"ד הדברים נכונים דהנה רבינו ז"ל כתב בהי"ב שם המזבח קולט שנאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח והקשה במלמ"ל דמשמע דממתינין לו עד שישלים העבודה והרי גם בהורג במזיד ממתינים לו עד שישלים עבודתו כדדרשו ביומא דף פ"ה מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ופירש"י דאם התחיל העבודה אין מפסיקין לבא לדין אלא משלים עבודתו ע"ש שהעלה בצ"ע. ולפענ"ד נראה דהדבר נכון דהנה באמת יש לחלק דאף דבמזיד קולט היינו אחר שכבר נגמר דינו להריגה או במקום שעכ"פ כבר נדון אף שלא נגמר דינו מ"מ הב"ד יודעים בבירור שזה יהיה נדון למיתה והלך זה וברח למזבח אין קולטו ולוקחין אותו אף שהתחיל בעבודה אבל אם לא דנו אותו עדן רק שכששמעו שהרג ובאו עדים להעיד עליו הלך זה וברח למזבח אין מפסיקין עבודתו וז"ש רש"י לבא לידון היינו שידונו אותו וממתינין עד שיגמר עבודה אבל ההורג בשגגה אף שנדון לגלות כבר והלך וברח למזבח אינו נהרג במזבח והיינו לענין זה שאם מצאו גואל הדם שם אין הורג אותו ואם הרגו נהרג עליו וכמ"ש רבינו ומכ"ש באם לא נתחייב גלות עדיין דנהרג עליו הגואל הדם ולכך כתב בהלכה י"ד וכן מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם אלא מוסרין לו שומרים ומגלין אותו לעיר מקלט והיינו באם כבר נתחייב בב"ד גלות וז"ל רבינו בד"א במחויב גלות אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלך או מב"ד שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו זה ניצל אף שהוא זר ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם היינו אף דבזה ל"ש שלא נתחייב עדן דהא המלך רשות להרגו בלי עדים והתראה ואפ"ה כל שיהיה תמיד במזבח ואפילו נסמך לו הרי"ז ניצל אלא א"כ שנתחייב מיתת ב"ד בעדות והתראה שזה לוקחין אותו מהמזבח לאחר גמר עבודה ואצל המזבח דהיינו בקרנותיו אף קודם התשלום עבודה. ומעתה מיושב היטב קושית הכ"מ דיואב שבאמת נתחייב מיתה כדאמרו בסנהדרין דף מ"ט דאתי' ליואב ודייני' והוא הלך להמזבח להנצל וא"כ פשיטא דכל שנתחייב מיתה יהיה באיזה דבר שיהיה שפיר טעה יואב שאינו ניצל דהא באמת נתחייב מיתה בדין לא היה רק משום שמרד במלך וא"כ יצא מכלל מזיד ולא בא לכלל שוגג ולכך כל שלא סמך רק בקרנות המזבח והיה זר וכדומה לא הועיל לו המזבח אבל אדוניהו שלא נידון עדן רק שנתיירא שמא ירצה המלך להרגו ע"כ לא הרגו שלמה. ובזה מבוארים הפסוקים שם יפה שבאדוניהו כתיב ואדוניהו ירא מפני שלמה ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח ויוגד לשלמה לאמר הנה אדוניהו ירא את המלך שלמה והנה אחז בקרנות המזבח לאמר ישבע לי כיום המלך שלמה אם ימית את עבדו בחרב והיינו שעוד לא נדון כלל רק שמתיירא שמא יהרגוהו בדיני המלוכה כי במה שרצה למלוך עוד לא נקרא מורד במלך כי עוד לא נבחר שלמה ואחר שאמר דוד כי שלמה ימלוך באמת הלך לו ורק שנתיירא שיעליל עליו בדיני המלכות וימצא עליו חטא לכך הועיל לו קרנות המזבח. וז"ש שלמה אם יהיה לבן חיל לא יפול משערתו ארצה ואם רעה תמצא בו ומת והוא הדברים אשר דיבר הרמב"ם דמי שמתיירא שלא יהרג בדיני המלכות או בהוראת שעה לזה מועיל אחיזה אבל ביואב כתיב והשמועה באה כי יואב נטה אחרי אדוניהו והיינו שכבר דנו אותו למורד במלכות כדאמרו בסנהדרין שם וא"כ בזה לא הועיל לו הקרנות המזבח וטעה בזה ולכך אמר עשה כאשר דיבר ופגע בו ותדע שהרי אח"כ כשחטא אדוניהו לא רץ להנצל ע"ג המזבח כי אחרי שכבר נגמר דינו לא מועיל לו המזבח ומ"ש המלמ"ל דבסנהדרין דף ל"ה ע"ב אמרו דרציחה דוחה עבודה והיינו אף שהתחיל כבר. הנה הוא בעצמו הרגיש שרש"י לא פירש כן ודייק בהדיא שאם רוצה לבא לדין ע"ש ומ"ש דבש"ס שם משמע דלא כפירושו דאל"כ מה פריך לאביי אלא הא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות והקשה הא אצטריך לזה דלא נעבירהו מהעבודה לא זכיתי להבין דזה נשמע מדיוקא דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי והש"ס מקשה דמכל מקום גוף הקרא דמעם מזבחי לא צריך כלל והי' לו לכתוב דמעל מזבחי לא תקחנו ובמכילתא אמרו מעם מזבחי מגיד שמבטלין העבודה מידו ויוצא להרג והקשה הזית רענן דמשמע שאף שעבודה בידו מבטלין העבודה והרי דרשינן מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולפמ"ש אתי שפיר דשם מיירי שכבר נגמר דינו וברח למזבח בזה מבטלין עבודתו אבל בבא לדון ולא נודע אם חייב כלל פשיטא דאין מבטלין עבודה ומה שהקשה בזית רענן מדברי הרמב"ם זהו קושית המלמ"ל וכבר כתבתי בזה גם מ"ש הז"ר להקשות דלמה לא קאמר ביומא ג"כ שטעה דשוגג הוא דקולט ולא מזיד כבר כתבתי דזהו קושית הרשב"א ומ"ש במקום שמואל דיואב היה שוגג כבר זכרתי בה לעיל ע"ש ועיין במקום שמואל שהאריך הרבה בענין זה אבל לא העלה דבר ברור ולפענ"ד מ"ש הוא נכון מאד והם קילורין לעינים ולפענ"ד יש להרמב"ם יסוד חזק מהמקראות והש"ס הנ"ל והנה גם המלמ"ל פ"ה מרוצח הבין בדברי רש"י שס"ל שאין חילוק בין שוגג למזיד ולא ראה דברי רשב"א סי' תקכ"ד ואם ראה הי' שמח מאד שהרשב"א ביאר כן בהדיא ודו"ק: אחר זמן רב מצאתי בספר דרך הקדש הנספח לספר מגיד מראשית להרב מוהר"ח אלפנדרי הספרדי שכתב בדרך הקדש דף ג' ע"ד להסתפק בשם אחד המיוחד מגדולי הדור בהך דכהן ונזיר דקי"ל דיטמא נזיר ואל יטמא כהן איך הדין אם עבד ונטמא הכהן אם לוקה אי נימא שכיון שעכ"פ לגבי מת מצוה נדחה טומאה וגם הכהן מותר לטמאות למת מצוה אי לא הי' אחר א"כ איסור הטומא' נדחה ושוב אף שיכול הנזיר לטמאות מ"מ אם הכהן נטמא לו לא לקי או דלמא דכיון שיש נזיר לפנינו נדחה הכהן מזה ולא מקרי מת מצוה ויע"ש שהלשון מגומגם וקצת חסר אבל הכוונה היא כך וכתב שיש לפשוט מהא דאמרו בירושלמי בנזיר פרק כה"ג בסופו נזיר עולם ונזיר נזירות אית תני יטמא נזיר עולם וכו' כהדא דאמר ר"א דעובר משום לא תטמא וכו' והרי דאף דלגבי נזיר ליכא לאו דטומא' שהרי נדחה הוא אם החליף עובר בלאו ה"ה כ"ג ונזיר אם נטמא הכהן עובר בלאו דטומאה ע"ש הנה מבואר דאף שנדח' הדבר כל שעשה בדרך שאינו נדחה עובר וה"ה בזה הספק שנסתפק הרב הגאון הנ"ל הלא מראש ובאמת שהיה מקום לומר דלא ילקה בכה"ג שנטמא לפמ"ש בברכות דף כ' ולגמר מינה שב ואל תעשה שאני והקש' רש"י מכה"ג ונזיר שמטמאין למת מצוה בקום ועשה וכתב רש"י דהלאו דטומאת מת לא נאמר במת מצוה וביאר הרמב"ן בספר תה"א וע"פ שם דעל מת מצוה לא נאמר הלאו דטומא' כלל דאין מקום לקיים הלאו דטומא' במת מצוה כלל ולפ"ז שוב לא נאמר הלאו כלל ע"ז והיה מקום לומר דהותר לגמרי אבל זה אינו דאף דהותר היינו למת מצוה אבל כל שיש נזיר עמו שוב לא נקרא מת מצוה לגבי הכה"ג ותדע דאל"כ שוב לא שייך לומר דלא נאמר הלאו דטומא' לגבי מת מצוה דהא משכחת לה בכה"ג וע"כ דלגבי הכהן גדול לא מקרי מת מצוה כלל וז"ב ופשוט: