שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ח (ב׳)

בסוגיא דחולין דף צ"א. מה ששאל בהא דאמרו בחולין דף צ"א אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים ר' יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים ואי אמרת ספוקי מספקא הו"ל התראת ספק וכו' וע"ז הקשה דאף אם ס"ל התראת ספק שמיה התראה קשה לפמ"ש הפרי מגדים בשער התערובות בחקירה א' להסתפק בחד בתרי דבטל אם אין היתר מבורר אם שייך ביטול עד"מ בשלשה כזית מרה דממנ"פ ב' מהם כשרים ואחד טריפה אי שייך ביטול והביא מדברי הרשב"א לענין אשם תלוי דהקש' אם נימא דאי אפשר לצמצם א"כ היאך משכחת אשם תלוי ע"ש שהאריך בזה וע"ז הקשה דא"כ כיון דמספקא לי' לר"י איזה אסור וא"כ ממנ"פ אם אחד מהם קטן מחבירו דא"א לצמצם א"כ או שנתבטל האיסור בהיתר לגמרי ואינו לוקה כלל או שלוקה פ' דההיתר בטל באיסור. והנה מעיקרא אין כאן התחלה לקושייתך דשמונים בודאי אין ללקות דהא ההיתר לא נהפך לאיסור כמ"ש במנחת כהן למהר"א אפמנטיל בח"א פ"א והובא בפרמ"ג שם ובמלמ"ל פ"ז ממעילה ובתשובה הארכתי בזה וגם בלא"ה אין קושיא דלמא מיירי כשאכל בבת אחת ואדרבא מיושב קושית התוס' שם שהקשו דאמאי לא מוקי כשאכל בבת אחת ע"ש ולפמ"ש אי אפשר לאוקמי כשאכל בבת אחת מיהו בחולין מוקי כשאכל בבת אחת ע"ש דף פ"ב וא"כ יש מקום לקושייתך. אך נראה וטרם יהיה כל שיח נברר ספיקו של הפרמ"ג מ"ש דבעינן היתר מבורר נראה לפענ"ד דכוונתו לכאורה למ"ש הכנה"ג ביו"ד סי' ק"ט הובא בפרמ"ג בשפ"ד ס"ק וא"ו דחד בתרי דבטל הוא דוקא בודאי היתר לא כשיש ספק עליהם אם הם איסור אבל באמת ל"ד לזה דשם הב' היתירים אינם ודאי היתר והם ספק איסור א"כ אינו בדין שיבטל האיסור בזה אבל כאן השלשה כזיתים הם רק ספק וא"כ ממנ"פ רק כזית אחד מהם הוא איסור והשנים הם היתירים גמורים רק שאנן לא ידענו איזו איסור ואיזו היתר בזה אפשר דשייך ביטול. אך נראה דלפמ"ש הרא"ש והתוס' דלכך כלאים לא בטל משום דאין מקומו ניכר דל"ש ביטול אלא איסור בהיתר אבל היתר בהיתר דשניהם היתר כל אחד בפני עצמו ורק שבהתחברם נאסרו לא שייך ביטול ועיין ש"ך סי' רצ"ט ס"ק א' וביאור הדברים נראה לפענ"ד דבשלמא באיסור והיתר כל אחד ניכר בפני עצמו ושייך לומר דאחרי רבים להטות אבל כאן דלא ניכר מי ההיתר ומי האיסור דכל אחד בפ"ע מותר לא שייך לומר דיתבטל התערובות בהיתר דלא נודע אם זה שרבה הוא ההיתר ודלמא הוא האיסור ועיין במגן גבורים סי' ט' ולפ"ז בהיתר שאינו מבורר יש לומר ג"כ הסברא זו דלא שייך שיתבטל בזה דהא לא ניכר מי ומי האוסר ולפ"ז צריך להבין טעם הצד הספק דיתבטל וצ"ל דלפמ"ש הרא"ש ותוס' דלכך בב"ח בטל משום דעכ"פ צריך שיתן טעם וכל שנתבטל הטעם לא שייך איסור וע"ש בש"ך שביאר כן. ולפ"ז נראה לי ברור דכאן לר' יהודה דס"ל מב"מ לא בטל וא"כ אף אם נימא כשיטת ר"ת קודם חזרה דיבש ביבש בטל ועכ"פ לא שייך לומר דהטעם נתבטל דהא באמת בלא"ה אין הטעם נרגש רק שגזירת הכתוב הוא א"כ מה מועיל ביטול ברוב הא אף דבטל ביבש ביבש מכל מקום בזה לא שייך ביטול דאינו ניכר האיסור ולא שייך לומר דסוף סוף בטל הטעם דזה אינו דבאמת מב"מ אינו נרגש האיסור ואפ"ה אסרה תורה וא"כ מה מועיל שנתבטל ברוב הא אינו ניכר מי האוסר שיהיה בו רוב לבטל ודלמא זה הוא האיסור דלא בטלה ההיתר בתוכו ואנן בעינן שיהיה היתר ברור וכמ"ש. ובפרט בג"ה דהספק הוא בתולדה ולא ספק הבא במקרה דלא שייך ביטול. עוד הי' נראה לי להסביר הענין דלא שייך ביטול בהיתר בהיתר דהנה הגאון ש"ב בעל חוות דעת סי' ק"א חידש דלא שייך ביטול רק בדבר שהתערובות אוסרו מספק דלא נודע היכן האיסור אבל דבר שאף אם היה בפ"ע היה ספק איסור לא שייך ביטול דאין התערובות עשהו ספק איסור ע"ש ולפ"ז בשלמא היתר ואיסור אם היו בפ"ע היה נודע מי האיסור ומי ההיתר רק ע"י שנתערבו לא נודע מי האיסור ומי ההיתר א"כ שייך תורת ביטול אבל בהיתר והיתר הרי כשהיו בפ"ע הם שניהם היתר וא"כ לא נודע לעולם מי ומי ההיתר ורק כשהיותם בפ"ע אין לנו לדון דשניהם היתר רק בהתחברם נעשו איסור אבל לא נודע על איזה מהם חל שם האיסור וכל שנתחברו כל אחד נעשה איסור בפ"ע ואף אם נימא דבכלאים לא שייך זאת דאם היו לוקטין החוט של צמר הי' מותר מכל מקום כל עוד שהן מחוברין האיסור על כל אחד. יהיה איך שיהיה עכ"פ לענין גה"נ בזה שפיר שייך לומר דלא בטל דכל אחד בפ"ע הוא ספק איסור ולא שייך ביטול וה"ה לענין הכזית במקום מרה וחיותא וכבדא דכל אחד בפ"ע הוא ספק איסור בלי התערובות ורק דמכל מקום כל שאין נרגש הטעם בטל אבל לר"י דמב"מ לא בטל אף שאינו נרגש הטעם ובחידושי הארכתי עפ"י דברת הש"ך הנ"ל דכל שאין שייך טעם לא שייך ביטול וה"ה מב"מ לא שייך טעם ואפ"ה אסרה התורה והוגד לי שכ"כ בכסא דהרסנא לש"ב הגאון ז"ל ועכ"פ לא שייך ביטול בזה. ובלא"ה נראה לפמ"ש המרדכי דבדבר שבא לעולם בתערובות ואין ההיתר ניכר לעצמו לא שייך ביטול ובתשובה ביארתי דמשום קביעות אתינן עלה דנקבע האיסור וכן מצאתי בתב"ש יו"ד סי' י"ד שהרגיש בזה בתוך נעימות דבריו והבליע בקצרה ע"ש והארכתי בזה בתשו' לק' ווערבויא להחריף מו"ה פנחס ני' א"כ גם כאן הא בעת שהיו בהבהמה היו שני הגידים נאסרין מספק ואקבע הבהמה והוא ספק בתולדה ואח"כ כשנפרש מבהמה והרי ראינו הקביעות לפנינו הו"ל כאילו ראינו ביד עכו"ם שלקח מהקביעות ולא שייך ביטול משא"כ בכזיתים אלו זה הו"ל ספק במקרה ולא נקבע האיסור ושייך ביטול ודו"ק היטב כי הדברים חריפים ומתוקים ת"ל וכמה הלכתא גברתא איכא למשמע מיניה: ומדי דברי בדברי המרדכי הנ"ל אזכיר מה דק"ל בהא דאמרו בנדה דף נ"ה ע"ב בנגררין דרך הפה לפי שאי אפשר למי האף בלי צחצוחי רוק וקשה לי טובא דכאן יקשה קושית המרדכי דלתבטל הרוק במי האף כיון דלרב אינו מעיין וכאן לא שייך תירוצו דבא לעולם בתערבות דהרי המלמ"ל פ"א ממשכב ומושב הביא בשם מהר"י אלפנדרי דהיכא דבתחלה לא היה מעורב בזה שפיר בטל ולפ"ז כשהיו מי האף במקומם היה ניכר בפ"ע ואינו מעיין וטהור רק כשנגרר דרך הפה אז שוב מהראוי שיתבטל האיסור דהיינו הרוק במי האף שהרי ההיתר ניכר לעצמו ועיין כו"פ סי' ק"ב וא"ל דהו"ל מב"מ ורב ס"ל דמב"מ במשהו דז"א דמי האף עם רוק מנ"ל דחשוב מב"מ לא בשמא ולא בטעמא וצ"ע בזה: והנה בהא דאמרו ביבמות דף פ"ו אי מה תרומה טובלת וראיתי בספר בית מאיר סי' קס"ט בס"ח בסעיף מ"ם שהביא מזה ראיה לדעת המרדכי דלא שייך ביטול בדבר המעורב מתחלת ברייתו דאל"כ למה תרומה טובלת הא מה"ת חטה אחת פוטרת כל הכרי וא"כ בטל החטה בשאר וגם הקשה דאיך שייך חיוב הא חטה אחת היא פחות מכשיעור ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דכל הכרי קודם שנתרם הוא כלו טבל ולא שייך ביטול כל שלא הורם מה יתבטל הא הו"ל איסור באיסור ולא שייך ביטול כמ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ט וא"כ כלו טבל וחייב על כזית כשאר איסורים שהם בכזית ואדרבא בטבל באמת לא כתיב אכיל' וכבר נשאלתי בזה מחכם אחד דא"כ מנ"ל דבעי כזית וכתבתי כיון דעיקר הטבל הוא בשביל התרומ' שבו ותרומה שיעורו בכזית כי אכילה כתיב ביה וא"כ כ"ז שלא נתרם היאך שייך ביטול וגם דא"כ לא יצטרך לתרום לעולם דתמיד יתבטל ברוב וגם מה שייך ביטול הא הו"ל כמכיר האיסור דכל חטה וחטה טבל כ"ז שלא נתרם והיאך שייך לומר למפרע ברירה דהוברר שהחטה הלז הי' עתיד להיות תרומה ונתבטל' ברוב ואף למ"ד יש ברירה בכה"ג לא שייך בריר' לומר שיתבטל בשביל זה ועיין ר"ן בנדרים דף פ"ד ע"ב ד"ה וחכמים ורמזו הבית מאיר שם שכתב דבשלמא תרומה דין הוא שתהא טובלת דכיון שהיא עצמה אסורה אוסרת תערובת' דכיון דע"כ צריך להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם ולא ביאר הטעם ואולי כיון למ"ש ודו"ק ועיין בהלכות חלה סי' שכ"ד בט"ז מה שנחלק עם הב"ח לענין חלה אם אוסרת תערובת' טרם שניטל חלתה וצ"ע ולא נפניתי כעת להאריך בזה: