שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ז (י׳)

אמנם העיקר נראה לי דהנה הפ"י כתב בקידושין דף ס"ה דהא דס"ד דבשניהם מודים יהיה מועיל בע"א לא שיהי' מותר לכנסה בזה דזה ודאי דאין דבר שבערוה פחות משנים רק דסד"א דמצרפין עדות המקדש בהדי עד אחד שתהיה אסורה לעלמא דעכ"פ איכא תרי סהדי שאינה פנויה ופלגינן דיבורא ועד בשחק נאמן שכן עבר במחשבתי בראשית ההשקפה. אמנם לפענ"ד תמוה דא"כ מה מקשה הש"ס אלא לאו בע"א ומה קושיא הא כבר נודע דענין פלגינן דיבורא לאו לומר דנתקדשה לאחר ולא לו דזה אינו דא"כ העדות מוכחת דהרי העד השני מעיד שנתקדשה לו וע"כ דבאמת לענין שתהיה מקודשת לו לכנסה אינו עד רק בע"ד ואינו נאמן רק נגדה שהיא אסורה אבל באמת העדות היא שנתקדשה לו ובאמת לפמ"ש הא"מ דלגבי דידה ל"צ עדים א"כ בפשיטות אתי שפיר דלגבי דידה שתהיה נאסרת א"צ עדים וסגי בע"א ולגבי דידיה הוא דצריך עדים ולפ"ז מה קושיא ניהו דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין היינו לענין שתהיה מותרת לו אבל מכל מקום נאסר בקרובותיה דהא לענין זה שני עדים הוה שנתקדשה לו ומכל מקום היא אינה נאסרת כיון שהיא מכחשת העד והוה עד בהכחשה דלאו כלום וא"כ שוב ליכא צירוף דהא העד בהכחשה לאו כלום ובע"ד בודאי לאו עד הוא ובפרט שבאמת העד מעיד שנתקדשה לו וא"כ לא הוה עד דהא בעל דבר לא נעשה עד ומה פריך וצ"ל כיון דכל עיקר מה דנחלקו אי חוששין לקידושין היא רק לענין שתהיה נאסרת וכיון דאמר אין חוששין לקידושין משמע דאף היא אינה נאסרת לעלמא וממילא גם הוא אינו נאסר בקרובותיה ושפיר פריך הש"ס. ולפ"ז מיושב היטב דברי הירושלמי דהרי הירושלמי אמר המקדש בע"א לא עשה כלום א"כ יש לומר דהיינו שהוא לא עשה כלום דהיינו שתהיה מותרת לו אבל היא מתקדשת ונאסרת לעלמא וא"כ ל"ק מרישא אבל מסיפא דהיא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך א"כ ליכא שני עדים דהא הוא אומר לא קדשתיך ואפ"ה היא נאסרת בקרוביו וע"כ דע"א מועיל ושפיר מקשה ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ובגוף הקושיא של האבני מלואים דהא בעי שנים לענין דבר שבערוה ומה מועיל מה שאמרה דהבינה הלשון לפענ"ד נראה דבר חדש לפמ"ש התוס' ריש גיטין בהא דאמרו שם דע"א נאמן באיסורין אף דעיקר הגט יוכיח שצריך לחתום בו שנים וכתבו דכאן שעיקר הגט נעשה ואינו צריך אלא גלויי מלתא לידע שנעשה לשמה והקשה הפ"י שם דא"כ מה פריך הש"ס שם אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורים כגון חתיכה ספק חלב או שומן דלא אתחזק איסורא אבל הכא דאתחזיק איסורא דא"א הו"ל דבר שבערוה ודלמא בכה"ג דאינו רק גילוי מלתא בעלמא אף בדבר שבערוה ע"א נאמן ונדחק בזה. ולפענ"ד נראה דלהס"ד דמה"ת צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח וא"כ החשש שמא לא נכתב לשם אותה האשה רק לשם אחרת א"כ לא שייך גילוי מלתא דאותה האשה היה עליה חזקת אשת איש והוה כמו דאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וא"כ לא שייך בזה גילוי מלתא בעלמא דניהו שנכתב גט מכל מקום דלמא לא לאותה אשה נכתב וא"כ צריך שנים וע"ז אמר דכל דאתחזיק אשת איש שוב הו"ל דבר שבערוה דאותה האשה אין כאן גלוי מלתא וע"ז משני דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך ובמקום עגונא אקילו וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם דלמה נקט דוקא משום לשמה ולפמ"ש אתי שפיר דבשביל מחובר וכדומה לא הוה רק גלוי מלתא בעלמא ולא הוצרכו להקל משום עיגונא דוקא ולכך נקט רבה משום שלא לשמה ובזה הוצרכו לחדש משום עגונא עכ"פ מבואר דגם דבר שבערוה כל דאינו רק גילוי מלתא בעלמא נאמן אף ע"א ולפ"ז גם בזה כיון שעדים מעידים שקידש אותה רק שלא נודע אם הבינה א"כ היא בעצמה נאמנת דאינו רק גלוי מלתא בעלמא אבל גוף הדין צ"ע לדינא אם בדבר שבערוה נאמן בגלוי מלתא ע"א והפ"י לא כ"כ שם ודו"ק: ואם כתב בכתב הרי את מקודשת לי ונתן לה השטר בפני עדים פשיטא דמועיל אף שלא דבר עמה מעסק קידושין אבל הב"ש סי' קל"ו ס"ק א' כתב דכל ששתקה ל"מ אף שמקדש בשטר כל שאינו ניכר אם דעתה לקידושין ובאבני מלואים סי' למ"ד ס"ק א' ראיתי דבר זר לפענ"ד שכתב דאם יכתוב הרי את מקודשת בכסף שתקבל מפלוני תלוי אי כתיבה הוה כדיבור הא לא"ה ל"מ ולא הבינותי דהרי גבי שטר סגי כל שכותב לה הרי את מקודשת לי ואף שלא דבר עמה כל שהבינה הענין ולמה יגרע אם רוצה לקדשה בכסף רק שאינו אומר לה בפירוש רק שכותב אף דכתיבה לא הוה כדיבור מכל מקום אטו מעכב האמירה מידי דהוה אגט והב"ש סי' קל"א לא חילק רק דבקידושין האשה לא הבינה אם לא עסוקין בקידושין אבל כל שעסקה בקידושין למה לא יועיל גם הכתיבה וז"ב לפענ"ד ועיין בא"מ סי' ל"ה ס"ק ט':