שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ו (י׳)

ולפ"ז גם אני אומר דכאן שהודה שאכל פירות אטו נתחייב אם אוכל פירות מקרקע שלו וא"כ לא שייך כאן דפלגינן דיבורא דכל דהוא אומר שאכל שני חזקה א"כ הוא אומר דפירות שלו לקח ואכל וא"כ על מה תחייבהו וממנ"פ אם תאמין לו שאכל פירות שוב החזיק באותו שדה ואם לא תאמין לו ותאמר שגזל אין לך לחייבו כיון דעל הגזילה לא נאמן והוא לא אמר רק שאכל פירות וא"כ לא שייך הודאת בע"ד ודו"ק היטב כי נכון הוא: ובגוף דברי הפ"י צ"ע מהא דמבואר בטוש"ע אהע"ז סי' קט"ו דהאומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת למשנה אחרונה ומ"מ מפסדת כתובתה וכתב הב"י משום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וקשה לשיטת הפ"י לא שייך בזה הודאת בע"ד דמה שאין מגיע לה הכתובה הוא רק משום קנס דהרי באמת כל שאינה נאמנת שזנתה שוב לא הודית על הכתובה. והנה בשנת תרט"ו אור ליום ג' וארא בלמדי עם תלמידיי הטוש"ע שם והערתי על דברת הפ"י הנ"ל השיב אחד מהתלמידים ני' דמן הדין אין מגיע לה הכתובה כיון דכתובה לא ניתן לגבות רק כשרוצה לגרשה וכאן הוא טוען אני איני רוצה לגרשך רק שאת אומרת שנטמאת אף שאינך נאמנת מ"מ אני מאמינך נמצא שאין מגיע לך כתובה דעדיין לא הגיע הזמן ולכך אמרו בסוטה דשוברת כתובתה ויוצאת דאת היא דגרמת לך ויפה טען. ודרך אגב אמרתי בהא דמקשה הש"ס על ומשמשתו נדה דאי לא ידע מנא ידע והקשיתי דלמא מיירי ששמשתו סמוך לווסתה וראתה דם בעת התשמיש ונטמאת כדאמרו בדף י"ב וא"כ הבעל אומר ששמשתי בנדותך ואני לא ידעתי אם הוא סמוך לווסתך וסמכתי עליך וצ"ע. והנה במה שהארכתי למעלה דלענין לפטור מממון נאמן אף במקום שמשים עצמו רשע כמ"ש בהג"א פ"ט דב"ק במעשה דפרגא הנה כעת נלפענ"ד דהטעם בזה דכל ענין שאין אדם מע"ר פירשתי עפ"י דברי הרמב"ם שהבאתי למעלה שכתב דשמא הוא מהמחכים למות והיינו דמסתמא האדם אינו רוצה לחייב עצמו מיתה או מלקות וזה אמרם אדם קרוב אצל עצמו ומסתמא אינו רוצה לחייב עצמו ומדמחייב עצמו ע"כ שהוא מהמחכים למות וא"כ שוב אינו נאמן לעשות עצמו רשע ולפ"ז לפטור ממון ודאי נאמן וגם לחייב עצמו ממון ראינו כמה פעמים שאדם רוצה להתחייב לחבירו וליתן לו ממון ולכך נאמן אף במקום דעושה עצמו רשע ודו"ק היטב: