שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ו

ע"ד ששאלת באחד שצוה לתת לפלוני מנה עבור שגזלו וע"ז הארכת אם אדם משים עצמו רשע ונאמן. הנה זה ודאי פשוט דלענין לחייב עצמו ממון נאמן אף שמשים עצמו רשע וכן מצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק"ע בנדון זה ממש והאריך מכמה סוגיות דאדם נאמן על עצמו לענין חיוב ממון ע"ש ותמהני שלמה לא הביא דהדבר מבואר באלפסי כתובות פרק המדיר דכל שמודית ששמשתו נדה מפסדת כתובתה אף שמע"ר וכמ"ש הר"ן שם לתמוה על הראב"ד וכ"כ הר"ן פרק כל הנשבעין ועיין בשו"ת ב"ח החדשות סי' פ"ד באורך ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"נ. אך בגוף הדבר לפענ"ד דאין היורשים מחוייבין לקיים דבאמת כיון שאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן לומר שגזלו ניהו דמכל מקום חייב עצמו לתת מכל מקום לא שייך בזה מצוה לקיים דברי המת דזה אינו רק שחייב עצמו לתת ומידי דהוה אם נדר ומת דאין מחויבין הבנים לקיים וא"ל משום דהיה מתנת שכ"מ דעכ"פ חייב לתת לו במתנת שכ"מ ז"א דכיון דאמר שיתנו בשביל שגזל לו לא שייך בזה משום מתנת שכ"מ וכמ"ש התוס' בב"ב דף קע"ה דכל שאמר שיתנו בשביל הלואתו אם מגיע להם מתורת הלואה נותנים ואם לאו א"צ ליתן וה"ה כאן דהוא אמר בפירוש שיתנו לו בשביל הגזילה וע"ז אינו נאמן להשים עצמו רשע ורק שאנו אומרים דעכ"פ מחוייב ליתן שהרי התחייב עצמו ליתן וע"ז עכ"פ אין הבנים מחוייבים לקיים ולפענ"ד אף באופן המבואר בסי' רנ"ב שמחוייבים היורשים לקיים כגון בהשליש וכדומה מכל מקום הוא לא צוה ליתן כ"א בעד גזלתו וע"ז אינו נאמן וז"ב. מיהו יש לומר דאולי רצה לעשות תשובה ושוב נאמן וכמ"ש בב"מ דף ג' ושוב נאמן לומר שגזלו וצ"ע גם בזה ובאמת שהשבות יעקב הביא סברא זו בשם החות יאיר סי' רל"א שכתב כיון דשייך לומר דרצונו לעשות תשובה אדם נאמן לעשות עצמו רשע והוא השיג עליו דא"צ לזה דיכול לחייב עצמו אבל לפענ"ד נראה דכאן לא שייך זאת דניהו דרצונו לחייב עצמו אבל היורשים אינם מחוייבים לקיים. ובאמת לכאורה היה נראה לי דאם נימא דרשות יורש כרשות לוקח דמי א"כ כיון דמתנת שכ"מ אינו חל רק לאחר מותו כמ"ש הב"י בטור חו"מ סי' ר"נ וא"כ כיון שבא ליד היורש שוב הוה שינוי רשות ואינם מחוייבים היורשים להחזיר ומסתמא הוי יאוש ג"כ כיון דע"כ לא יכול הנגזל לתבוע דאין לו עדים דאל"כ לא מקרי רצונו לעשות תשובה דהא בלא"ה יש תשובה שהוא יוכל לתבוע ע"י עדים וכדומה וא"כ בלי ספק נתייאש והוה יאוש ושינוי רשות וא"כ כל מה שיחזרו הוה מתנה בעלמא וכעין דאמרו בב"מ דף ס"ו וא"כ אינו נקרא בזה עושה תשובה במה שצוה לחזור לאחר מותו והוא לא קיים המצוה והוא רשע בעונו מת ושוב אין אדם משים רשע. אך יש לומר דמלבד דאנן קיי"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכמבואר בסי' שס"א אף גם דלשטת הטור ריש סימן ר"נ קונה מתנת שכ"מ לכשימות למפרע שוב קיים הוא המצוה למפרע וחבול ישיב רשע ושייך לומר שרצונו לעשות תשובה וגם דוקא מתנת שכ"מ הוא דנחלקו הטור וב"י ריש סי' ר"נ אבל במה שמצווה להחזיר החוב או הגזילה פשיטא דזה קנה למפרע וע"כ דברי החו"י נכונים אבל דברי השבות יעקב תמוהים לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד להבין הא דאמרו בגיטין דף נ"ד מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת והדבר צריך ביאור דסוף סוף היאך נאמן להפסיד ס"ת והדבר אינו בידו ולפמ"ש יש לומר דבאמת צ"ב היאך נאמן לומר שכתב ס"ת בגליון שלא עבד לשמה והא כל דפסיל הס"ת שוב כתב האזכרות בחנם וגם אם עשה איזה דבר שאינה כשורה אינו נאמן לעשות עצמו רשע כמ"ש הקדמונים ז"ל בשיטה מקובצת כתובות דף י"ח גבי עדים שחתמו שקר ע"ש. אך נראה כיון דלענין ממון נאמן אדם על עצמו אף כשעושה עצמו רשע וכמ"ש וכבר נודע דלגבי עצמו נאמן אדם מתורת עד ועיין בקצה"ח סי' ל"ד ולפ"ז כיון דאי אפשר לחלק עדותו לומר דנאמן לגבי ממון ולא לס"ת דהממון אינו בא רק מכח ס"ת וא"כ כל שנאמן להפסיד שכרו מתורת עד נאמן גם לגבי ס"ת ואף דע"א אינו נאמן באיסורין כל שאינו בידו אבל כאן כל דנתן לו תורת נאמנות לגבי ממון והו"ל עד לגבי עצמו גם לגבי איסור נאמן וכעין מ"ש האחרונים בהך דר"י בפלוני רבעני לרצוני דכל דלר"י לא פלגינן דיבורי' מתוך שנאמן על חברו נאמן לגבי עצמו ועיין בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב. איברא דיש מקום לומר דרצונו לעשות תשובה שלא יקראו בס"ת ולא שייך אין אדם משים עצמו רשע ועיין במגן גבורים סי' ל"ב. אך נראה דאם נימא דאינו נאמן לפסול ס"ת הרי הוא בכלל מוציא לעז על ס"ת כשרה כיון דאינו נאמן לפסלה ולא שייך דרצונו לעשות תשובה דבכה"ג אם היה אומר על אדם הי' לוקה על שהוציא לעז כמבואר בחו"מ ריש סי' כ"ח ובזה מיושב מה ששאל ס"ת ביד מי והקשה הרא"ש למה שאל הא האמינו אף שאינו בידו ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהיה בידו היה נאמן משום בידו אבל לא שייך להאמינו מתורת עד וזהו שחידש מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכמ"ש ודו"ק: ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דהקשו כלם בהא דיליף מכה"ג דנאמן לומר פגול הי' והקשו האחרונים דהא אם פגל במזיד משלם וא"כ שייך מתוך שנאמן לשלם וכו'. ולפמ"ש אתי שפיר דכל ענין דמתוך דלענין התשלומין הוא עד ויש לו תורת עדות ולפ"ז זהו שם דאף שיש לומר דהס"ת כשר מכל מקום הוא נאמן שאינו מגיע לו שכר דהא לא עשה פעולתו בשלימות כמו שהעיד על עצמו ואינו מגיע לו שכר אבל לענין פיגול כל דלא נאמין לו שפיגל והזבח כשר אינו מקום לשלם דהא לא הפסיד הזבח ואדרבא הוא מוציא לעז על זבח כשר וע"כ דאינו נאמן בתורת עד דהא לענין איסור אינו נאמן ורק משום דרצה להזיק בנכסיו ובזה לא שייך מתוך שנאמן דעל הממון אינו נאמן בתורת עדות ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד: עוד היה נראה לי בכוונת הש"ס מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך ולישב מה שהקשיתי דהא אין אדם משים עצמו רשע דהנה המלמ"ל פ"ד ממלוה ולוה ה"ו בשטר שיש בו ריבית בד"ה וכתב בעל כ"ח נסתפק באם העדים אומרים שידעו שיש איסור ואעפ"כ חתמו השטר אם נאמנים דיש לומר דאין אדם משים עצמו רשע הוא דוקא כשמהוים האיסור אבל אם האיסור נגלה רק שמסופקים אם הם ידעו שוב אינם המהוים האיסור לא שייך אין אדם משים עצמו רשע ובגליון המ"ל הקשיתי מסברת התוס' ב"מ דף ג' שהקשו דאיך שייך שיאמר מזיד הייתי דהא אין אדם משים עצמו רשע והא שם המעשה נגלה שאכל דיש כאן עדים רק דהעדים לא ידעו אם שוגג הי' או מזיד בכה"ג לא שייך אין אדם משים עצמו רשע והיא קושיא גדולה על המלמ"ל וכתבתי ליישב דשם דעכ"פ מגו לא שייך בזה דאין אדם רוצה לעשות עצמו מזיד רשע וכמ"ש הש"ך בכללי מגו ס"ק כ"ד בשם ר"ש מקינון. ובזה ישבתי לנכון דברי התוס' במכות דף ב' שהקשו דהא יוכל לטעון מזיד הייתי והקשה המהרש"א דהא אין אדם משים עצמו רשע ולפמ"ש אם הי' טוען מזיד הייתי לא שייך אין אדם משים עצמו רשע דהא הענין נגלה ע"פ עדים ואינו מהוה איסור חדש ורק מגו ל"ש בזה. עוד כתבתי דבאמת לפמ"ש ברא"ש פרק הגוזל קמא בהגהת אשרי שם במעשה דפרגא דלפטור עצמו מממון יכול לעשות עצמו רשע ולפטור עצמו ולפ"ז יש לומר דה"ה מגלות יכול לפטור עצמו ולעשות עצמו רשע והתוס' לא הקשו רק גבי חטאת דאתי לכפרה ובמה יפטור עצמו מכפרה במה שעושה עצמו רשע דסוף סוף צריך כפרה ואף דאין כופין על הכפרה בכה"ג כופין כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ז ע"ב עכ"ל שם עכ"פ מבואר במלמ"ל דהיכא דאינו מהוה איסור חדש לא שייך אין אדם משים עצמו רשע לפ"ז כיון שלענין ממון אדם משים עצמו רשע ונאמן לומר שהגוילין לא עבד לשמה א"כ שוב נאמן אף לגבי איסור דהא אינו מהוה איסור חדש דלענין הממון שבו כבר נגלה הדבר ונאמן ועדיף זה מהך דמלמ"ל דבהך דמלמ"ל עכ"פ לא נגלה שעשו במזיד אבל כאן לענין הממון נגלה הדבר שעשה כן ולמה לא יהיה נאמן לענין האיסור והא דאמר דבאזכרות אינן נאמן דטעי בדר' ירמי' היינו כל דלא פסל הס"ת כלו שוב לא נתגלה בהתו על כל הס"ת ושוב מע"ר או דעכ"פ אינו נאמן כיון שאינו בידו ורק דכל שנאמן לגבי ממון הרי הענין נגלה ודו"ק. ובזה יש ליישב ג"כ הך דכה"ג ביוה"כ וע"ד שכתבתי ודו"ק: