שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ד (ב׳)

ובאמת שקושייתו תמוה מאד. ולכאורה רציתי לומר דע"כ לא אמרו הגדילו יכולין למחות רק בהטבילו אמו לבד לא האב כמו שפירש"י שם ע"ד ב"ד אם הביאתו אמו אבל באמת בש"ע יו"ד סי' רס"ח ס"ז מבואר דאף בגר שהטבילו אביו ואמו מכל מקום יכול למחות וכן מבואר בקדמונים בשיטה מקובצת שם וא"כ קשה טובא. אך נראה דכיון דגר קטן מטבילין אותו ע"ד הב"ד משום דזכות היא לו וא"כ חזינן דכל שהוא זכות לנפש אף דלגוף אין כאן זכות מכל מקום דטבא לי' עבדינן לי' ונוכל להטבילו רק דהגדיל יכול למחות והתורה נתנה לו רשות לבחור בעצמו ולפ"ז כל דל"ש להבחין בין זרע שנזרע בקדושה א"כ כל שיהיה ספק אולי מזרע שנזרע בקדושה בא לא יוכל למחות מספק דאף דהאדם מוחזק בעצמו כעין מ"ש התוס' דהעבד מוחזק בעצמו היינו כל שאין הספק בגוף התפיסה אבל כל שהספק בגוף התפיסה בעצמו לא שייך האדם מוחזק בעצמו ועיין קצה"ח סי' פ"ח וגם הא עד עת גדולתו הוא בחזקת גר בודאי והרי הוא כישראל רק בעת שהגדיל יכול למחות וא"כ אדרבא הוחזק כישראל לכל דבריו וא"כ כל שהוא ספק אם הוא באמת ישראל גמור או גר פשיטא דמספק הרי הוא כישראל וא"כ למה לנו לעשות תקנה להבחין למה מפסידין אותו ואדרבא בעצם הוא זכות לו ואף שבולמוס תאותו הסיתו למחות אבל כל שספק ישראל הוא למה לנו לעשות טצדקי להפרישו ולכך מוכרח הש"ס לומר דהטעם הוא כדי שנבחין בין זרע שנזרע בקדושה לשלא נזרע בקדושה וא"כ כל שהתורה רצתה או שהוא סמך על המקרא אבל עכ"פ כל שרצו חז"ל שיהיה מיוחס זרע קודש מובדל בעצמו שפיר צריך הבחנה וז"ב כשמש: