שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל׳ (י״ג)

והנה במ"ש למעל' על דברת הריב"ש דכל שהאמינה תורה לא שייך שבועת היסת והמלמ"ל הקשה בפ"ד מנחלות ה"ב מכל כ"ה דחייב שבועת היסת וכתבתי לעיל ליישב הנה בשנת תרי"ט אור ליום ד' תרומה אמרתי בזה להמתיק הדברים דהנה כ"ה נאמן מטעם חזקה אין אדם מעיז והרי חזקה לא הוה כרובא ואף דהחזק' הלז הוא מצד הסברא עכ"פ לא הוה רק כמו רוב ואף אם נימא דעדיף מרוב מ"מ הרי רוב לא הוה רק ספק והתור' התירה כמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף זיין וא"כ גם חזקה אינו דבר ברור רק דאותו ספק התירה התורה בזה שפיר יש לומר דחכמים חשו דמכל מקום ספק הוא והטילו עליו שבועה אבל הך דריב"ש התורה האמינ' לאב כשנים לומר שהוא בנו ובשני עדים לא שייך ספק והוה דבר מוחלט שהוא כן וא"כ מה ספק יש דיטילו עליו חז"ל שבועה והא האמינוה תור' כשנים וז"ב כשמש. ובזה עמדתי על לשון הירושלמי שהבאתי למעל' לענין קידושין דמכיון שהאמינתו תור' אפילו בכסף אינו כנוגע בעדותו והוא תמוה דע"כ ר' אבין שם מיירי לאחר תקנ' וא"כ הוה כנוגע וא"כ לא שייך שהאמינתו תורה ולפמ"ש זה סברת ר"י דמכיון שהאמינתו תורה דהא מה"ת כל שיש להם מגו אינם נוגעים וכל שסר הנגיע' שוב שני עדים נאמנים בלי פקפוק ואין מקום ספק שוב אינו נוגע כלל ולא שייך שבועת היסת כלל וכמ"ש הריב"ש. ולפענ"ד מהך דירושלמי ראיה ברורה להריב"ש ודו"ק. והנה במה שהארכתי למעל' דבדבר דל"ש לא שייך שבועת היסת וכמ"ש המרדכי בזה נראה לפענ"ד ליישב מה דפריך הש"ס בקידושין דף כ"ח האי שמותי משמתינן ליה ומעודי תמהתי ע"ז דמה זו קושיא והא מכל מקום תובעו ממון ומידי דהוה אם טוען שנדר לה דבר באתננה ומצאתי במקנה שעמד בזה. ולפענ"ד נראה לפמ"ש למעלה דבדבר דל"ש לא שייך שבועה א"כ כאן דאמרו שהקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ולא קתני אם מברר כלל או לא וע"כ דזה ברור שהוא שקר גמור דהרי הוא מוחזק בישראל גמור והוא מזלזל בו לקרא עבד ועכ"פ מלתא דל"ש הוא ולא שייך ע"ז שבועה וצ"ל דמה דמבואר בטוענת שנדר לה דבר באתננה אף דזנות ל"ש ואפ"ה נשבע וצ"ל דהוא טוען שלא נדר דבר אבל על גוף האיסור אינן מחולקים וגם לפמ"ש התוס' דדוקא בעדים והתראה לא שייך זנות ל"ק ועכ"פ שפיר פריך הש"ס דלא שייך שבועה בזה דהוא מלתא דלא שכיחא. ובזה מיושב היטב מה שמביא בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ו שמקשים העולם על מה דכתב בשו"ת מהרי"ו הובא בש"ע חו"מ סי' תכ"א ס"א בהג"ה דכל שתבע לחבירו שמסרו או שגנב לו אף שלא יוכל לברר עליו מכל מקום פטור דהרי לא כוון לביישו וע"ז הקשה דהרי ש"ס מפורש הוא האי שמותי משמתינן לי' אף שהוא דרך תביעה והביא שהב"ח בתשוב' סי' ט' הקשה כן ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא דהוא לא בא לביישו רק שרוצה לתבוע ממון אבל כאן שאמרו שיהא בנדוי והיינו משום שלא שייך שבועה כלל והכל יודעים שהוא ישראל גמור וא"כ כל כוונתו הי' רק לביישו ולקנטרו ובכה"ג לא שייך שבועה וכמ"ש וז"ב. ומן האמור אני מורה ובא על מה דקיי"ל דהמבז' ת"ח קונסין אותו ליטרא דדהבא והמהרי"ט והתומים כתבו דגם בזמן הזה יש לענשו ע"ז בממון וע"ז אמרתי דזה דוקא אם מבזהו סתם אבל אם דרך תביעה שתובע לו ממון וזה כופר לו ומתוך כעסו הוא מבזהו וקורא אותו גנב וכדומה כיון שאינו מתכוין לביישו רק שע"י התביעה בא בכה"ג א"א לחייבו ואף דיש לחלק דשם מה שקורהו גנב הוא בשביל שטוען שגנב או שמסר וכאן נתגלגל הבזיון בפ"ע ע"י התביע' מכל מקום כל שהוא דרך תביעה אינו חייב כנ"ל: