שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל׳ (י׳)

ובזה מבואר היטב שלא יקשה דלרבנן הוה רבותא טפי באם יותר מאב ואמרינן דאם מהראוי יותר להאמינה ואילו לר"י דיליף מיכיר האב נאמן והאם אינה נאמנת והיאך שייך דיפלגו מקצה אל קצה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לרבנן דלא נפיק מקרא רק מצד הסברא אז שפיר אמרינן דל"מ אב דלא קים לי' והיינו איך שייך להאמינו כל דלא קים לי' משא"כ האם דקים לה אבל לר"י דחידש מקרא דיכיר שוב הוא גזירת הכתוב והאב הוא דנאמן ולא האם. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הב"ש סי' וא"ו ס"ק כ"ז שכתב דאם אמרה האשה שזינת' והוא מאמין לדברי' יכול לעשות להבן חלל על פיה במה שמאמין לדברי' ואני תמהתי בזה בתשובת אחת דמנ"ל להב"ש זאת דאפשר דיכיר לא שייך רק במה שיודע מעצמו ולא במה שמאמין לזולתו ולדברי הב"ש גם אם יאמר דמאמין לע"א יהיו בניו ממזרים וזה לא מצינו והבאתי דבשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' צ"א שכתב בהדיא דאם אמרה לו שזנת' והיא הרה לזנונים והוא האמינ' ואסר' עליו וגרשה דאינו נאמן לשויא להבן ממזר דשמא עיניה נתנ' באחר ע"ש ומבואר דלא כהב"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת דברי הב"ש נכונים דכל דהוא גזירת הכתוב אף שלא קים ליה בבירור א"כ גם כשמאמין להאש' הוא נאמן מגזירת הכתוב דגם זה בכלל יכיר ובאמת התשב"ץ לשיטתו דס"ל בעינן שיטעון בבירור וכמ"ש. ובזה עמדתי להבין דברי חכמים וחידותם דאמר דר"י ס"ל יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה ב"ג.