שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ג׳ (ב׳)

עוד יש לי לומר עפ"י מ"ש הפ"י בכתובות דף כ"ב ובק"א שם דטעם דהתראת ספק לא שמיה התראה דיכול לטעון ברי נגד עדים וא"כ לא התיר עצמו למיתה ולפ"ז יש לומר דמכ"ש דיכלו לומר אשתלי אף שהרוב בני אדם אינם שוכחים בזמן קרוב אבל כל שעבר על השבועה בפנינו או שהודה שנשבע לשקר לתלות בשכחה זה לא אמרינן וכעין זה כתבו התוס' בב"מ דף וא"ו לענין ספק מלוה ישינה דכל דחזינן דעבר לא נתלה בספק מלוה ישינה ע"ש ודו"ק. והנה במ"ש הר"ן דאפילו התרו בו קרובי מלוה או לוה מכל מקום יש להם טענה דשכחנו הנה מ"ש קרובים כוונתם דאל"כ הא יש עדים אחרים וכל הכופר בממון שיש עליו עדים פטור וכעין זה הקשה הרש"ל בשבועות דף ל"ז בתוס' ד"ה הזיד ובמהרש"א כתב דעפ"י קרובים לא ילקו אותו ע"ש ובאמת לפענ"ד הי' נראה ג"כ דכל שהעדים הם קרובים יכולין העדים לומר דלפי מה שידענו שהם פסולין לעדות ע"כ קבלנו התראה ומשחק היינו כעין מ"ש הפ"י בסוגיא דבת אחותו אבל מה נעשה שהרשב"א והר"ן לא כתבו כן וצ"ע דהמהרש"ל ורש"א לא זכרו דברי הר"ן אלו בשם הרשב"א וגם הוא הסכים לזה והנה מ"ש הר"ן דאף שאמרו מזידין היינו לא שייך אין אדם משים עצמו רשע כיון שלגבי ממון נאמנים דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי והדברים תמוהים כמ"ש בדברי אמת דהא אין אדם נפסל עפ"י עצמו והאריך בזה ולפענ"ד נראה דהדבר תלוי במה שהאריכו בטעם הדבר דהודאת בע"ד כמאה עדים ולשיטת המהריב"ל דהוא מטעם מתנה א"כ אינו ענין לפסול עפ"ז אבל לפי מה שחידש הקצה"ח דהתורה האמינו לגבי עצמו עד פסול וא"כ שוב כל שלענין ממון אתה מאמינו שא"י לשבע מפני שהוא חשוד והתורה האמינו לגבי עצמו שהוא פסול לשבע שוב ע"כ הדבר אמת שנשבע לשקר ושוב ממילא נפסל וע"כ לא אמרו דאין אדם נפסל עפ"י עצמו רק בדבר דלא פתיך ביה ממון ולא שייך הודאת בע"ד אבל כל דפתיך ביה ממון דלזה האמינוהו התורה ממילא נפסל עפ"י עצמו ודו"ק כי נכון הוא: