שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן כ״ח (ב׳)

ששאלתי באחד שיש לו גן נטע אילנות עושים פרי למינהו ורוצה לקצצם בשביל שרוצ' לבנות במקומו הנה הדבר מבואר בט"ז יו"ד סי' קט"ז ס"ק וא"ו דמותר והביא ראיה ממ"ש הרא"ש פרק הגוזל דאם היה צריך למקומו שרי וה"ה בזה שרוצה לבנות במקומו ואני מוסיף דהרי אמרו בב"ק דף צ"א דאם הי' מעולה בדמים מותר אלמא דלא אסרה תורה רק שלא להשחית בדרך השחת' וקלקול אבל כל שאינו בדרך השחת' לא אסור וכ"כ הרמב"ם פ"ו ממלכים ה"ח וא"כ הא אמרו בכתובות דף ע"ט דבתי ודקלי בתי וא"כ הו"ל כאלו מעולה בדמים דהא בתי עדיפי מדקלי ומכ"ש מאילני דהרי דקלי ואילני דקלי עדיפא כדאמרו שם וא"כ מבואר כדברי הט"ז רק מ"ש פ' הגוזל הוא תימה וט"ס והוא פ' החובל גם לא הביא דברי הרמב"ם הנ"ל ועיין דג"מ שהעיר דבדברי הרמב"ם מבואר ג"כ הדין. והנה דברי הכ"מ שם תמוהין דמ"ש על דברת הרמב"ם שם דאם הי' מזיק בשדה אחרים דמותר וז"ל בפ"ב דבתרא דף כ"ה ע"ב מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה ובחרוב ובשקמ' חמשים אמה וכו' אם הבור קדמה קוצץ ונותן הדמים הרי דקתני קוצץ וליכא לאוקמי באילני סרק דוקא דהא חרוב ושקמה לאו אילני סרק הם ואע"ג דאמרינן בהאי פסקא דף כ"ו דרבה בב"ח הו"ל הנך דקלי אמצרא דפרדיסי דרב יוסף וכו' וא"ל הני מילי לאילנות אבל לגפני בעי טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד אילנות א"ל ה"מ אילן לאילן אבל אילן לגפנים בעי טפי א"ל אנא לא קצצנא מר אי ניחא לי' לקצוץ דמשמע דאיסורא דרב אפי' במזיק בשדה אחרים י"ל דהכי קאמר לי' לדידי דס"ל דסגי בהאי הרחק' לא מקרי מזיק ואסור למקציי' מר דס"ל דבעי הרחק' טפי שרי לי' למיקץ. והם דברים תמוהים דמלבד שזה דחוק בלשון דממנ"פ אם סבר דבעי הרחק' טפי גם הוא מותר לו לקוץ ואם לא ס"ל גם ר"י אסור לקוץ ואם ספק הוא אסור ג"כ דהו"ל ספק דאורייתא אף גם דבמחכ"ת לא זכר שם דברי התוס' והרא"ש שם דהרי התוס' הקשו בב"ב שם על הא דאמר אנא לא קייצנא דהתנן במשנה דקוצץ ונותן דמים וכתבו דאיכא לאוקמי באילני סרק הרי דכתבו בהדיא דמהמשנ' אין ראיה דיש לאוקמא באילן סרק וברא"ש כתב שם דלדחויי בעלמא אמר כן דהא תנן במתניתין אם הבור קדם קוצץ וכו' ונרא' דהלכתא כר"י מדאמר לי' זיל קוץ וכיון דבשלו אמר לו לעשות מעשה כ"ש בשל אחר עכ"פ מבואר דלא כהבנת הכ"מ. ובאמת מה שלא כתב הרא"ש לדחות דמהמשנה אין ראי' דמיירי באילן סרק אפשר לומר דמשמע דקאי גם אחרוב ושקמה כמ"ש הכ"מ וגם הקוצץ אילן סרק אינו רואה סימן ברכה כמ"ש בפסקי תוס' בפרק מקום שנהגו אות קל"ג וכבר נסתפק הב"י בכל מקום שאינו רואה סימן ברכה אם גם איסורא בדבר וא"כ עכ"פ הי' להמשנה להורות דאסור. איברא דגוף קושית התוס' תמוה לפענ"ד דע"כ לא שייך איסור דדיקלא דטעין קבא דפירא רק באם היה ברשות וכעת בא היזק שצריך להרחיק א"כ שייך לומר דשייך איסור דלא תשחית דאילן מה חטא שנשחית עצה אבל כל שהבור קדם ולא הי' לו רשות כלל ליטע אילן א"כ גוף האילן למיקץ קאי ואיך שייך בזה לא תשחית ואטו אם הי' אילן של ע"ז דעומד לשריפ' יהי' אסור משום בל תשחית אתמהה ולא אסרו רק כשהי' לו רשות כמו בהנך דקלי דהרחיק ד"א רק שחידש לו דאילן לגפנים בעי טפי א"כ עכ"פ האילן הי' לו רשות שם וגם לפמ"ש הרא"ש דלרב"ח לא משמע לי' הך סברא דר"י וא"כ בודאי עכ"פ הי' לו רשות מקרי. איברא דלפ"ז בספק איזה קודם אם זה או זה דאמרי' קוצץ שם יקשה דהא הוה ספק ומה בכך דודאי למיקץ קאי מ"מ שוב הו"ל ספק איסור ואסור למיקץ מספק ושפיר הקשו בתוס' ורא"ש דהו"ל ספיקא דאורייתא ודו"ק. יהיה איך שיהיה הדבר מבואר בכל המקומות דכל שאינו דרך השחתה מותר. והנה מריש הוה קשיא לי דטעמא דהוא בשביעית כדאמרו בשביעית פ"ד מ"ד מאימתי אין קוצצין אילן בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוצאין וב"ה אומרים החרובין משישרשרו ודוקא בשביעית אבל בסתם שנה שרי והא עובר על בל תשחית ולהרמב"ם לוקה. ולכאור' רציתי לומר דכיון דכל הטעם הוא משום דמשחית הפירות וכאן שבשביעית בלא"ה הפירות הם הפקר ואין מגיע לו נזק כ"כ וא"כ לא שייך בל תשחית ואף דמשחית הפירות שהיו יכולים לגדל אח"כ אפשר דלא שייך בל תשחית רק דבר שהוא כעת השחתה ולכך נקט שביעית לרבותא דאף דמצד בל תשחית ל"ש בזה מ"מ אסור משום פירי שביעית דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד וכדאמרו בפסחים דף נ"ב. אך נראה דאכתי שייך משום בל תשחית דהא כיון דהתורה אפקרה בשביעית לכל אדם א"כ הרי מזיק לאחרים והרי גם כשמזיק לאחרים שייך בל תשחית כמ"ש הרמב"ם בהדיא ומכ"ש כשמזיק ע"י השחתה דודאי אסור להשחית וכדאמרו בב"ב הנ"ל בהדיא. ומה מאד שמחתי בראותי דברי הרמב"ם בפירושו למשניות שם שכתב דלכך אסור לקצוץ אילנות מפני שגוזל בני אדם שהקב"ה נתן פירותיהם לכל אדם והתוי"ט תמה דאיך עזב הרמב"ם טעם הש"ס דלאכל' ולא להפסד ונתן טעם אחר ואמר דלאכלה ולא להפס' הוא מפני שגוזל רבים והוא תימה דמנ"ל לומר כך דלמא גזה"כ הי' שמצות שביעית שלא להפסי' פירותיה ע"ש שהניח בקושיא. ולפמ"ש הדברים יש להם יסוד דק"ל לרבינו למה אמרו טעם זה ולא אמרו משום בל תשחית וא"ל דלא שייך בל תשחית כיון דהפירות הם הפקר דזה אינו דהא אדרבא שוב גוזל רבים ובודאי אסור להשחית דהשתא משום היזק אחד אסור להשחית מכ"ש אם ע"י הקציצה בא היזק רבים דודאי אסור וע"כ פירש הרמב"ם דזה גופא הטעם דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד והיינו דהתורה רצתה שיהנו כל בני אדם מפירות שביעית אבל לא שיפסידו הפירות וא"כ הרי בזה מפסי' וז"ב. איברא דאכתי קשה דהא נ"מ אם האילן מעולה בדמים דשוב יהיה מותר משום בל תשחית ואסור משום לאכלה ולא להפס' ולמה פירש הרמב"ם בשביל זה דגוזל הרבים ובאמת שהרמב"ם בעצמו פירש שם דמה שאמר כל האילן כיון שבא לעונת מעשרות מותר לקוץ דמיירי כשלוקח בעד האילן יותר וא"כ שוב לק"מ. אמנם נראה דבזה כיון שמרויח ע"י הקציצה שוב אסור בשביל לאכלה ולא לסחורה ואסור להרוויח בפירות שביעית וא"כ ממנ"פ אסור וע"כ דכאן לא מיירי באופן דמרוויח ושוב אסור משום בל תשחית אבל בשכבר הגיע לעונת המעשרות דהפירי שכבר גדל הגיעו כבר לעונת המעשרות וא"כ אינו מרויח ע"י קציצת הפירות דהפירות כבר נגמרו ולא שייך לאכלה ולא לסחורה וגם אינו מפסיד ולכך שרי וז"ב מאד משא"כ כשלא הגיעו לעונת המעשרות דלא נגמרו עדן וא"כ כשקוצץ האילן ומפסי' הפירות ע"י שלוקח בעד האילן יותר הוה לסחורה ואסור ודברי הרמב"ם מדוקדקים מאד. אחר שאמרתי כל זאת מצאתי בתוס' ברכות דף ל"ו ע"ב ד"ה אין שהקשו ג"כ דאסור משום בל תשחית וכתבו דמיירי במעולה בדמים ומיהו משום איסורא דשביעית איכא משום לאכלה ולא לסחורה ולא להפס' ודבריהם לכאורה תמוה דבפסחים אמרו משום לא להפס' ולמה נקטו לא לסחורה ולפמ"ש דבריהם מדוקדקים דהם פירשו דמה דאמרו ולא להפסד היינו שמפסיד הפירות רק דמפסיד הפירות ל"ש כ"כ כיון דהא לוקח יותר בעד האילן והשתא משום בל תשחית התירו מכ"ש משום לאכלה ולא לסחורה ולא להפס' וע"ז כתב דממנ"פ אסור או דמרוויח בפירות שביעית או דמפסי' הפירות של רבים ושייך בל תשחית ודו"ק. שוב ראיתי בשו"ת בית יעקב סי' ק"מ שרצה לחדש דהטור לא ס"ל כרא"ש רק דר"י לא ס"ל כלל דאסור לקוץ אילן ודבריו תמוהים דמלבד דבפסקי הרא"ש שחברם הטור פרק החובל הביא כל הדינים אף גם דבח"מ בטור סי' שפ"ב מקצר הדין בקצרה דאסור לקוץ האילן וכבר כתב בהגהות בעל עבודת הגרשוני על הט"ז שם שתמה על הטור שלא הביא הדין שנעלם ממנו דבטור חו"מ הנ"ל מוזכר הדין קצת ועכ"פ מבואר דלא כהבית יעקב וגם בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קנ"ט דוח' דברי הבית יעקב אבל גם הוא לא נזכר מהטור הנ"ל ודו"ק גם מה שתמ' שם על התוס' דלמ' לא תירצו דמיירי בצריך למקומו וכמ"ש הרא"ש באמת שזה דחוק דכל פירות שביעית מיירי כשצריך למקומו לבנות. שוב ראיתי בתוס' ר"ה דף כ"ב ד"ה אלו שכתבו דכל היכא שלוקט ע"מ לאכול לא חשיב סחור' אלא א"כ לוקח בזול ע"מ למכור ביוקר ולפ"ז כל שכבר הגיע לעונת המעשרות לא שייך לאכל' ולא לסחור' דהוא לוקט ע"מ לאכול רק שממילא מרוויח אבל כל שלא הגיע לעונת המעשרות שייך לאכל' ולא לסחור' ולא להפסד ודברי הרמב"ם ותוס' נכונים מכל צד ודו"ק: והנה בתוס' ב"ק דף קט"ו כתבו בד"ה ולא דבשאר בהמות טמאות לא בעי לאוקמי משום דאטו בשופטני עסקינן שמשקין לבהמה דבר שמת' על ידם. ולכאור' אינו מובן דמה בכך דלמא באמת רוצ' להמית' ומה נ"מ אם נוחר' או שממית' וצריך לומר כיון דיש סכנ' שוב אסור משום בל תשחית א"כ ע"כ כשעוש' כן ע"כ בצריך להדבר ושוב ליכא משום בל תשחית כל שעושה כן לצורך ושוב מצאתי כן בט"ז ס"ק א' שכתב כן ונהניתי הן אמת דגוף פירש"י דאוסר להשקות לבהמתו שמא ישחטנה ויאכל ממנה וקשה לפמ"ש האו"ה והמרדכי דהיכא דאיכא ששים מותר אף בסכנה ואף דהד"מ והט"ז חולקין ע"ז כבר כתב בנקה"כ להסכים לזה וא"כ כאן דיש בודאי ששים בכל הבהמה נגד המים שיש בהם גילוי וא"כ מה ניחוש לה לשמא ישחטנה ויאכלנה והיא לכאורה תימה רבה על האו"ה והמרדכי והנה"כ ומכאן ראיה להט"ז דל"מ ששים בסכנתא וגם אנכי בגליון הט"ז שם כתבתי דכיון דרובא דליתא קמן ל"מ במקום סכנתא כמבואר בחולין דף יו"ד ע"א ועיין תוס' פסחים דף קי"ד ע"ב גבי קפא א"כ אפשר דגם רובא דאיתא קמן ל"מ דבמקום סכנתא לא התירה תורה לילך בתר רוב והטעם נראה לפענ"ד פשוט דרוב אינו רק ספק וכמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף זיי"ן רק שהתורה אמרה אחרי רבים להטות וא"כ בסכנתא דאיכא משום פקוח נפש לא אזלינן בתר רוב ועיין יומא דף פ"ה א"כ אף רובא דאיתא קמן ל"מ ומכ"ש להכניס עצמו לסכנה דאסור בודאי וכיון שכן הא ניהו דבטל בששים אבל גוף האיסור שיש שם בטל ע"כ ברוב דהא הכמות של האיסור לא שייך ששים רק מתורת רוב ורוב ל"מ בזה וגם יש לומר דהוה כטומאת משא דל"מ ששים דמכל מקום זיהרא של נחש יש בו וכן נראה מהנקה"כ עצמו וא"כ לק"מ אבל אם נימא דכל סכנתא בטל בששים קשה אמנם נראה דהרי בבכורות דף זיין אמרו דמיא עייל מיא נפיק ולא ממצצי מגופא וא"כ שוב הוה בעינוי ולא שייך ביטול ברוב. איברא דצריך להבין דלמה ניחוש לזה דהא המי רגלים אף בטהורה מסתמא לא ישתה ולבהמ' אין לחוש ולכאור' רציתי לומר דמכל מקום חיישינן דשמא יצטרך לשתות מי רגלים ויסתכן. ובזה יש לומר הא דפירש רש"י שמא ישחטנה ויאכלנה ודקדקו התוס' דמשמע דוקא בהמה טהורה אבל בהמה טמאה ל"ח וע"ז הקשו מע"ז דלוקמא בשאר בהמות טמאות ולפמ"ש יש לומר כיון דע"כ החשש שמא יצטרך לשתות מי רגלי' וא"כ אם נימא דבכל בהמה טמאה מותר לשתות מי רגלים וא"כ שפיר יש לחוש דלא שייך ביטול ורש"י דכתב שמא ישחטנה דס"ל דאף כל הבהמ' אסור' דל"מ ששים אבל גם בבהמ' טמאה אסור דשמא יצטרך לשתות מי רגלי' ועיין סי' פ"א דלהרב' פוסקים ובפרט לחולה ובסכנתא חיישינן אף לדבר רחוק. מיהו בגוף הקושיא נראה לפענ"ד דלפמ"ש האחרונים דאף דבששים מותר אבל לערב בידים כדי שיהיו ששים אסור כמו בכל שאר איסור א"כ גם כאן להשקות לכתחלה לבהמתו שוב אסור דהו"ל כמערב איסור ומבטלו בידים. ובזה יש ליישב קושית התוס' דבאמת יש לומר חילוק בזה וע"כ לא מקרי עושה איסור בידים רק בבהמה טהורה דעומדת לשחיט' ולאכלנה אבל בבהמ' טמאה לא שייך איסור בזה דבלא"ה אסור באכילה ורק בבהמה טמאה חיישינן שמא יצטרך לשתות מי רגלי' דאז לא נתבטל עדיין אבל בבהמה טהור' לא חיישינן לזה דהא באמת אינה עומדת לזה לשתות מי רגלי' רק לענין אכילת הבשר אבל בבהמה טמאה א"י לאכול ממנה רק לשתות מי רגלי' וא"כ ממנ"פ אסור וז"ב ודו"ק היטב בזה: