שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן כ״ו (ב׳)

והנה לכאורה הי' מקום להקל דהוה כענין ס"ס ספק שמא לא נשתמשו כלל ואת"ל נשתמש יש הרבה דיעות דנטל"פ מותר בפסח וגם כבר צידד הרא"ש בתשוב' סי' כ"ח דמקום שיש צדדים להקל מצרפינן דעות השאלתות ור"ת דחמץ בס' אלא שכבר נעל בפנינו הש"ך יו"ד סי' נ"ז דס"ס בפלוגתא דרבבוותא אין לצרף ואני אמרתי סמוכין לזה עפ"י מה שעוררני הרב החריף המפולפל מו"ה מענדיל בער העלליר ני' בהגאון בעל טוב גיטין שלמד מדברי רש"י בפסחים דף טי"ת דענין ס"ס הוא דבאמת בספק א' היה לנו לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי רק דמכל מקום מחמרינן וכיון שכך כל שיש עוד ספק אחד ואותו ספק מוציא מידי ספק שוב לא נשאר ספק כלל ומותר ואמרתי לו ראה דבריך טובים ונכוחים וזה טעם שמתירין ס"ס באתחזיק היתירא אז הספק מוציא מידי ספק ונשאר על חזקת היתר אבל באתחזק איסורא לא מועיל ס"ס ואסור ובזה הנה מקום אתי ליישב הא דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות דעת הר"י לאסור ולא נודע הטעם ויש בזה ג' שיטות ולפמ"ש הטעם דהספק של התערובות אינו מוציא מידי ספק הגוף ובזה יש להבין שיטת הרא"ה שכתב דאף אם נימא דספק בגוף וספק בתערובות אסור היינו כי מתסר ספיקא קמא מדאורייתא אבל אי לא מתסר אלא מדרבנן מקילינן בס"ס. ולפמ"ש הטעם מבואר דהרי נודע מ"ש התוס' בפסחים דף ט' דבדרבנן אמרינן דספק מוציא מידי ודאי ולפ"ז כל שספק בגוף אינו רק מדרבנן מאי אכפת לן דהספק השני הוא בתערובות ואינו מוציא מידי הספק הא בדרבנן לא צריך שהספק יוציא מידי ודאי. ובזה מיושב מה שהקשה הפר"ח סי' ק"י ס"ק מ"ו דמאי משני רב אשי דהו"ל דבר שיש לו מתירין הא לשיטת הר"י נתערבה באלף קאי אספיקא וה"ל ס"ס ושרי ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבדבר שיש לו מתירין בחד ספק אסור ממילא בעינן שהספק השני יוציא מידי הספק הראשון וכאן הוה ספק אחד בגוף והספק השני אינו מוציא מידי הספק הראשון. ובזה מיושב ג"כ קושיתו בסי' מ"ג לשיטת הפוסקים דס"ס בדבר שיל"מ ג"כ מועיל ודו"ק ויש להאריך הרבה בזה בפרטי ענין ס"ס ולפ"ז גם בס"ס בפלוגתא דרבבוותא אין לצרף אלא שגוף דברי הרב מהרמ"ד הנ"ל אין להם על מה שיסמוכו דעיקר ס"ס אנו דנין בלא אתחזיק לא היתר ולא איסור דבאתחזיק היתירא פשיטא דמותר ובלא אתחזיק לא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי: והנה אם נימא דס"ס הוא משום שהספק השני מוציא מידי ספק הראשון ואין כאן ס"ס כלל נמצא פתח ליישב סברת התוס' בנדה דף כ"ז שכתבו דס"ס דסתרי תרי קולי דסתרי לא אמרינן ע"ש בד"ה חומר ובמהרש"ל ובמהרש"א ולפענ"ד הסברא היא דכיון שעיקר הס"ס הוא שהספק השני מוציא מידי הראשון ואין כאן ספק כלל ולפ"ז כאן דלאחר לידה אם תראה נאמר הספק להיפוך אימור לא ילדה ואת"ל ילדה שמא ילדה נקבה וא"כ היאך שייך שהוציא מהספק הראשון ואין כאן ספק כלל והרי אתה חוזר ומספק עלינו להיפך וא"כ עוד לא יצא מכלל ספק וז"ב ועיין מהרי"ט בחלק יו"ד סי' א' בדיני ספיקות שהביא דברי המרדכי פרק החולץ שכתב דמצינו שמחמירים אף בס"ס והביא שני ראיות מטומטום דאינו חולץ אף דהוה ס"ס ומהמפלת בהמה וחי' ושליא עמהן וע"ז האריך המהרי"ט דאין כאן ראיה דהוה תרתי ס"ס דסתרי אהדדי אף בתרי גופין אזלינן להחמיר ולפמ"ש הדברים מפורשים בטעמם משום דעכ"פ לא יצא מידי ספק דהרי אתה תוכל לספק להיפך ג"כ להקל ול"מ ס"ס בכה"ג וז"ב. ובזה ישבתי לנכון מה שסח לי עלם אחד משכיל מפה ששאל להרב הגאון מוהרש"ק ני' מבראד בהא דאמרו ביבמות דף ל"א ודף ס"ג נפל הבית עליו ועל בת אחיו וא"י איזה מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת וע"ז הקשה למה לא תתייבם שמא מתו שניהם גם יחד דאפשר לצמצם ואף דקיי"ל דאי אפשר לצמצם עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק ואת"ל שאחד מת תחלה הא יש לומר דהיא מתה תחלה וס"ס הו"ל כרוב והרי אזלינן בתר רוב ומוהרש"ק ני' נדחק מאד ושאל את פי מה אענה והראיתי לו דברי המרדכי שהאריך דאף בס"ס לא חולץ ולא מייבם וביאר המהרי"ט משום דהו"ל תרתי דסתרי דלענין להתירה לשוק איכא ג"כ ס"ס להיפך וא"כ אין מקום לקושיתו וז"פ: וראיתי במהרי"ט שם שהקשה מהא דאמרו בסנהדרין דף ע"ז ע"ב מחט שהיתה נתונה על החרס והזה עליו ספק על המחט הזה וספק על החרס הזה ומיצה עליו הזאתו פסלוה אמר ר"ח בר"י משמי' דרב מצא אתמר ופירש"י דהוה ס"ס שמא בתחלה הזה עליה או חזר עליו מכח היתוז או שמא לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והיו מדרון ויצא על המחט ע"ש והקשה המהרי"ט דהו"ל ס"ס וכתב דבקידוש בעי וודאי ולא בספק ע"ש והפר"ח בכללי הס"ס כתב בע"א ע"ש ואנכי בעניי לא זכיתי להבין דאיזה ס"ס יש בזה להקל דהו"ל כעין שם אונס חד הוא דמה נ"מ אם מתחלה הזה עליו או שהותז עליו ובא מכחו כיון דגם מה שבא מכחו כהזה בידים חשוב. אמנם יען כי גברא רבה אמר להאי מלתא ומנו המהרי"ט ואחריו נמשכו כל ישרי לב אמרתי לעיין בזה. והנה ראיתי ברמב"ם פרק עשירי מפרה ה"ז כתב דהמזה צריך שיכוין להזות על הטמא לטהרו ואח"כ בהלכה ח' כתב דאם טבל את האזוב ונתכוין להזות על דבר המקבל טומאה והזה מאותה טבילה על דבר שאינו מקבל טומאה אם נשארו מים באזוב א"צ לחזור ולהזות אבל אם נתכוין להזות על דבר שאינו מקבל טומאה והזה על האדם הזייתו פסולה עד שיחזור ויטבול ויתכוין להזות על האדם או על המקבל טומאה והראב"ד השיגו ועכ"מ ולפ"ז הא נודע מ"ש המהרא"י דכל דאיכא נ"מ בין הספיקות לא הוה בגדר שם אונס חד הוא וכ"כ בש"ך בכללי הספיקות סי' ק"י ולפ"ז כאן הא כיון דהחרס אינו בר הזאה א"כ הי' נ"מ בין הספיקות דאם הזה מתחלה על המחט א"כ ודאי מועיל דמסתמא נתכוין להזות עליו ואם הזה על החרס וחזר וניתז עליו אם לא נתכוין בתחלה להזות ע"ז שהוא בר טומאה אז לא היה מועיל וא"כ שוב איכא ס"ס ומכ"ש לשיטת הראב"ד דס"ל דכל שהזה על דבר שאינו מקבל טומאה ל"מ אף מה שנשאר באיזוב לא יזה ממנו וא"כ שוב שפיר נ"מ בין הספיקות. הן אמת דתמוה לי לשיטת הראב"ד דס"ל דכל שהזה ע"ד שא"מ טומאה ל"מ אף מה שנשאר באיזוב א"כ מה פריך הש"ס מהזה על החרס והא החרס לאו בר הזאה היא וא"כ לכך ל"מ ההזאה על החרס שיכשיר המחט וצע"ג. ועכ"פ גם להרמב"ם איכא ס"ס. ובזה אני אומר ליישב מה דקשאי בה זה זמן רב וכתבתי בגליון הרמב"ם פי"ב מפרה ה"ג דהעתיק הדין הנ"ל ולא העתיק דמיירי בשנמצא וכן קשה על הש"ס גופא דלמה לא פריך מהרישא דתנן פי"ב משנה ב' הזה על שני כלים ספק על שניהם הזה ספק מחבירו ומיצה עליו הזייתו פסול' ולמה לא מקשה מזה בש"ס סנהדרין הנ"ל. ומצאתי בתורת חיים שם שהרגיש בזה וכתב דברישא כיון דטהרו את הכלי בראשונה שוב עשה מצותו ושוב א"י לטהר עוד כדתנן מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין עוד אבל כאן דלא עשו מצותן שפיר טהור ע"ש ובמחכת"ה דבריו תמוהין דהיכן מצא זאת דאחר שהזה על כלי אחד א"י להזות על כלי אחר וההיפוך מבואר בסוף פרה דמזין על האדם ועל הכלים אפילו הן מאה אלמא בטבילה אחת סגי להרב' כלים וכ"כ הרמב"ם פ"י ה"ח ובזה גם הראב"ד מודה ואדרבא כל שעשה מצותו ודאי יכול להזות על הכלי טמא וגם הראב"ד מודה בזה. ומ"ש דלאחר שעשו מצותן אינן מטמאין היינו אף שניתז על הארץ או על הטהור טהור כמבואר פט"ו מפרה ה"א ע"ש וע"כ קושייתו תימה רבה ותירוצו תמוה. אך לפענ"ד נראה דבאמת הוה ספק אם נתכוין להזות ע"ז והרי צריך עכ"פ שיכוין להזות ולפ"ז צריך ביאור מה מקשה הש"ס דלמה לא מועיל בניתז והא יש לומר דשאני הזא' דבעינן שיתכוין להזות ודלמא לא ידע כלל שיותז ע"ז ועכ"פ לא נתכוין להזות מקרי וצריך לומר דס"ל להש"ס דכיון דחרס לאו בר הזא' מסתמא ודאי נתכוין על המחט דאל"כ למה יזה שלא לצורך וא"כ שפיר מקשה אבל מהרישא אין קושיא דדלמא לא נתכוין רק על הראשונ' ומצאתי בחזון נחום שכתב בפי"ב מפרה משנה ב' דלא זו אף זו קתני ל"מ בשניהם בעי הזא' בודאי פסול' הזאתו מן הספק אבל בהז' על החרס דלאו בר הזא' הו"א דהזייתו כשר אף על הספק קמ"ל ודבריו צריכין תבלין וצריכין מלח דאין להם ביאור אבל מ"ש נכון מאד. ובזה יש ליישב גם קושית המהרי"ט דלכך לא הוה ס"ס דיש ס"ס להחמיר ג"כ שמא לא הזה לא ע"ז ולא ע"ז ושמא לא נתכוין להזות וס"ס להחמיר ג"כ אמרינן כמ"ש המלמ"ל פ"ח מאה"ט. ובזה יש ליישב גם מה שהשמיט הרמב"ם הך שנמצא ולפמ"ש יש לומר דבאמת י"ל דהש"ס מקש' שם דלא ס"ל דבעי כוונ' לטהרו וכמ"ש הראב"ד אבל לשיטת הראב"ד דבעי שיתכוין להזות כדי לטהרו א"כ כל שספק אם יחזור עליו שוב ל"מ וא"צ לאוקמא בנמצא ודו"ק היטב כי אגב גררא נתברר ענין נחמד בהלכות חמורות ודו"ק. והנה מ"ש למעלה בישוב דברי הב"ח דלכך הוה דבר שיש לו מתירין דאינו חוזר ונאסר לשנ' הבא' לפמ"ש זקני הח"ץ ז"ל דאחר יב"ח אינו חוזר ונאסר הגידו לי שכ"כ במחצית השקל ונהניתי שכוונתי בראשית ההשקפ' לזה.