שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן כ״ו

שאלתי באחד שהשכין בידו א' כף של כסף ולא נשתמש בו חמץ תשעה חדשים בבירור וביום ב' של פסח נמצא הכף הלז מעורב בין הכפות שהדיחו ביחד בכלי שני ולא היו היד סולדת בהן ואח"כ לא נודע אם נשתמשו בו במאכלים או לא וביום ב' של יו"ט היו ערב ש"ק והטמינו חמין לכבוד השבת עם שכנים רבים ביחד ובליל ש"ק נודע לבעה"ב שהכף הלז הודח ביחד ושאל להמו"ץ מת"ה ואסר כל המאכלים וכל החמין הטמונים ותהי צעקה גדולה בלילה ובאו ושאלו את פי והוריתי להתיר הכל ואכתוב כאן הטעמים והנה החמין הטמונים של השכנים זה פשוט להתיר דהרי אף אם נחזיק שנשתמש בהכף הלז הרי אינו בן יומו ונותן טעם לפגם וחמים הטמונים אינו אלא משום ריח כמבואר בסי' תמ"ז ס"א בהג"ה משום דאיכא משהו והמג"א בס"ק מ"א צידד להקל בריח נטל"פ ומשהו ובחידושי אמרתי בזה ראיה להמג"א דהנה בהא דהחמיר התה"ד בנטל"פ ומשהו הקשו עליו האחרונים הרבה קושיות ובחידושי למס' ע"ז דף ס"ו כתבתי דבאמת צריך ביאור דברי התוס' שחידשו דכל היכא דמשהו אסור אף נטל"פ אסור. ולכאורה מה ענין זה לזה בשלמא במשהו החמירו בחמץ בפסח כיון שנאסר כבר שהי' בו טעם אף לאחר שלא נשאר רק משהו מכל מקום אסור וכן אף אם היה מתחלתו משהו כל מה שאוסר בשאר תערובות בפחות מששים אוסר בחמץ במשהו אבל נטל"פ דאין בו טעם וכעפרא בעלמא הוא למה יאסר בחמץ והרי כתב הרב המגיד דאם בשאר תערובות לא צריך ששים אלא קליפה אף בחמץ כן מכ"ש בדבר שבשאר תערובות לא הי' נאסר כלל למה יאסר בפסח. ואמרתי בזה דאדרבא כל שאין בו אלא משהו לא שייך בו הרגשת טעם ואין כאן משום נטל"פ דהא אין מרגשין בו טעם כלל ולכך אסור נטל"פ במשהו ואדרבא אם לא היו בו ששים הי' מותר דהי' נטל"פ ומרגישין בו טעם לפגם. ובזה מיושב הרבה קושיות של שעה"מ ועיין במיוחסות סי' קנ"א ויש להעמיס בדבריו מ"ש בכוונת התה"ד ומעתה בריח נטל"פ ומשהו בודאי יש להקל דכל הטעם דריחא מלתא היא לפי שריח חזק ומרגישין הטעם יותר וכאן הוא להיפך כל שמרגישין בו הטעם הוא נטל"פ ומותר דהוא נטלפ"ג ומשהו. ובזה אני אומר בכלי חמץ שנתערבו באחרים דדעת הב"ח דבטל ברוב והמג"א ס"ק מ' כתב דבפסח פשיטא דאסור דלא עדיף משאר יבש ביבש וכוונתו דכל דתלוי בנתינת טעם ובלח בלח אסור במשהו גם ביבש ביבש אסור במשהו ומשום שמא יבשלם ויתן טעם ולפ"ז כאן שנטל"פ א"כ אם ירגיש בו טעם יהי' נטל"פ ובודאי מותר ורק דבמשהו לא שייך נטל"פ דאין מרגישין בו הטעם ואסור א"כ יבש ביבש ממנ"פ מותר דכל שאין מרגישין בו טעם יבש ביבש ובטל ברוב ואם ירגיש בו טעם יהי' נטל"פ וז"ב. ומ"ש המג"א דבכלי יש להחמיר דהא י"א דאף בשאר איסורים לא בטל כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ק"ב וכוונתו כיון דאפשר בהגעלה ה"ל כניכר איסור לפענ"ד לא שייך זאת כאן דהא כבר נודע מ"ש האחרונים ובכללם בעל הצ"ק בזבחים דף צ"ה דלכך כלי חרס אשר תבושל בו ישבר משום דהגעלה לא מועיל להוציא המשהו שבו ואסור ולפ"ז לא שייך דבר שיש לו מתירין בכלי דהא בפסח אסור במשהו ושוב לא יהי' מועיל הגעלה דמכל מקום נבלע בו משהו ובכלי חרס מיירי. ובזה ישבתי דברי זקני הב"ח שכתב דיש להחמיר בחמץ דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין ולא בטל והשיג עליו המג"א דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין והיינו משום שחוזר ונאסר לשנה הבאה ובאמת שגם הב"ח עצמו הרגיש בזה ועיין חק יעקב ולפמ"ש יש לומר דבאמת חמץ מקרי דבר שיש לו מתירין והיינו בהגעלה ואף דמשהו אסור הא לאח"פ יהי' מותר וכאן לא שייך דחוזר ונאסר לשנה הבאה דהרי כבר נודע מ"ש זקני הח"ץ בתשובה דלאחר י"ב חדש מותר אף בחמץ בפסח כל שנתיישן בכלי יותר מי"ב חדש וא"כ כאן לשנה הבאה לא יהי' נאסר דאז יעבור עליו י"ב חדש וז"ב. ובגוף הדין הנה מצד שהדיחו יחד בכלי שני כבר האריך המג"א בסי' תמ"ז ס"ק ס' דבכלי שני לא שייך לאסור מחמת פליטת הכלי וכן הסכים הגדול שבאחרונים החק יעקב סי' תנ"א ס"ק ח' דבכלי שני ב"י יש להקל בדיעבד אם נשתמש בכלי שנשתמש בכ"ש אף מכלי חרס בפרט במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט ואין לנו לחוש רק שמא נשתמשו בו במאכלים ובמשהו לא מחזיקינן איסורא כמבואר במג"א סי' תס"ז ס"ק א' דלענין איסור משהו דרבנן לא מחזקינן איסורא בדיעבד ובאמת שהי' מקום לומר שאף בפחות מששים אין להחמיר כמ"ש המג"א שם לענין כרכום דטעם חמץ כבר חלף והלך לו וכאן בודאי אין טעם חמץ משום דאינו ב"י ונטל"פ רק דבמשהו יש להחמיר דאין מרגישין טעל"פ אבל כל שהוא פחות מששים ממנ"פ מותר וכמ"ש: