שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן כ״ג (ב׳)

נתתי לבי לשאול ולדרוש במה שראיתי בשו"ת רדב"ז ח"ד שכתב בראובן שתבע שמעון מנה ושמעון כפר וראובן הביא ע"א והפך שמעון על ראובן השבועה וכתב שא"י להפך דאף למר בר רב אשי דס"ל דגם בדאורייתא מהפכין דוקא בשבועת מודה במקצת אבל בשבועת עד אחד יש לומר דאין הדבר ברור לו וכיון שעד מסייע יסמך על עד וישבע בדדמי ולפיכך לא מפכינן עליו משא"כ במודה במקצת ע"ש בסי' קמ"א ולפענ"ד לא זכיתי להבין סברתו דמ"ש שכן משמע מרש"י שכתב על מר בר ר"א שבועה דאורייתא הבאה במודה במקצת משמע דבהאי שבועה איירי כל הסוגיא ובאמת רש"י לא כתב כן על מר בר ר"א רק בתחלת הסוגיא בהא דאמרו מה איכא בין שבועה דאורייתא לשבוע' דרבנן פירש"י שבועה דאורייתא הבאה במקצת הטענה וא"ל דגם בזה קשה למה דקדק דוקא שבועת מודה במקצת ולא בשבועת ע"א י"ל כיון דמקשה מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן א"כ מוכרח השבועה דרבנן להיות בזה ענין להשבועה דאורייתא וא"כ בשלמא מודה במקצת וכ"ה שפיר הם בסגנון אחד אבל ע"א לא משכחת לה במטלטלי דלעולם מחייב שבועה דאורייתא רק בקרקעות עבדים ושטרות דמחייב שבועה דרבנן עליהם ולפ"ז לא יתיישב היטב מה דאמרו למיחת לנכסי דהא על קרקעות אנו דנין ועל עבדים אפשר ג"כ דל"ש קצת וא"כ שבועת מודה במקצת הוא כולל בכל הדברים ולכך פירש שבועת מודה במקצת וגם כיון דהש"ס קאי שם על ר"נ ושבועת היסת דתקן ר"נ פשיטא דל"מ בע"א דלא שייך טעמו של ר"נ משום חזקה דהא מהראוי להתחייב בלא"ה בשביל שיש ע"א וגם על ש"ד כדברי הפוסקים למה לא יתחייב מכח ע"א דכל מקום ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה ועיין ש"ך סי' צ"ה ס"ק א' וא"כ עכ"פ שבועה דרבנן לא תקן ר"נ דממילא חייב עכ"פ מדרבנן שבועה והרי יש שתי לשונות אי ר"נ מחייב אף בליכא דררא דממונא והרי בעד אחד יש תמיד דררא דממונא וא"כ פשיטא דחייב. ואדרבא לכאורה הי' נראה לפענ"ד דבשבועת עד אחד אף במקום שא"י לחייב רק מדרבנן כמו קרקעות ואינך דנתמעטו מש"ד אבל עכ"פ כל כח ש"ד מהראוי שיהיו להם לענין היפוך וכדומה אף לדידן דלא מהפכינן בדאורייתא בזה מהפכינן. ובזה הי' נראה לפענ"ד ליישב שיטת רש"י בהא דאמרו בכתובות דף פ"ח גבי אי פקח הוא מביא לידי שבועה דאורייתא וכתב רש"י דהנ"מ הוא דזה בשם ואוחז ס"ת בידו וש"ד אינו רק בקללה בעלמא ותמה המהרש"א דאמאי לא פירש כמו למעלה דנ"מ לענין היפוך ולפמ"ש אתי שפיר דבע"א למה לא יוכל להפך דכל דרבנן חייבוהו שבועה א"כ באמת השבועה מדינא דבאמת ש"ד מהראוי להיות בע"א אף דהוא ש"ק דהא שנים מחייבין ממון ורק דגזירת הכתוב הוא לפטור אבל כל שרבנן חייבוהו שבועה הוא מדינא ול"מ להיפך אבל לענין טכסיס השבועה לא יוכלו רבנן לחייב ש"ד דהיינו בשם דא"כ הו"ל שבועה דאורייתא והתורה אמרה שלא ישביעו בקרקעות ש"ד דהיינו בשם וכינוי אבל התוס' שם פירשו באמת דהנ"מ לענין היפך גם בשבועת ע"א ויש לומר כיון דכאן בלא"ה הוה שבועה לטול ולא מצינו בדאורייתא שבועה לטול וא"כ מה"ת היה העד פוטר זה מן השבועה דהו"ל עד מסייע דמעיד שהוא פרוע וא"כ לא תוכל להפך דהא אדרבא ע"י ע"א היה הוא נפטר דעד המסייע פוטר ומכ"ש אם נימא דעד המסייע אינו פוטר א"כ הוה העד מה"ת כמאן דליתנהו דמה מועיל עדותו לא לפטור אותו ולא לחייבו שבועה דליטול ל"מ שבועה. עוד יש לי לומר בישוב שיטת רש"י דכאן לא שייך לענין היפוך דאיך תוכל להפך הא יהי' לו עד המסייע וא"ל דעד המחייב א"י להיות עד המסייע כמ"ש הש"ך סי' פ"ז ס"ק למ"ד וס"ק ל"ה דזה אינו דהא מן התורה לא הועיל עדותו לחייב דהא ל"מ שבועה לטול וא"כ ניהו דרבנן אמרו כדי להפיס דעתו של בעל תקנו שבועה אבל לא בזה מגרע עדותו לענין לסייע דבזה הוה מה"ת עד וז"ב כשמש ועכ"פ יהיה איך שיהיה זה ודאי דעכ"פ למר בר ר"א דס"ל דמהפכין בדאורייתא מכ"ש דבע"א יכול להפך וא"ל דהיאך יכול להפך דהא יהיה עד מסייע ופוטר דז"א דכבר השרישנו הש"ך דכל דמחייב העד א"י לעשות פעולה לפטור. ובזה נראה לפענ"ד לדחות עוד ראיית הרדב"ז מהא דפירש רש"י בדאורייתא היינו שבועת מודה במקצת ולא פירש בע"א. ולפמ"ש יש לומר דלא יתישב לפ"ז דבדרבנן מפכינן והיינו ע"כ באופן דל"מ העד לחייב מה"ת כגון בקרקעות וכדומה וא"כ שוב יקשה היאך יכול להפך הא שוב יהיה עד המסייע דא"ל דל"מ לעשות שתי פעולות דזה אינו דהא מה"ת לא פעל מאומה בעדותו וא"כ שוב פשיטא דיוכל לפטור ע"י העד המסייע ולכך פירש במודה במקצת וגוף הסברא שחידש דאולי ישבע בדדמי ולכך לא מפכינן עלי' לפענ"ד אין זה סברא דאדרבא נהפך לי' ולידוק טובא וגם מסתמא אמרינן דודאי העד נאמן לענין שבועה כשנים וא"כ ישבע באמת ועיין בב"מ דף ל"ג ע"ב. גבי שמא יוציא הלוה את הפקדון ותמצא דבכה"ג רש"י ותוס' מודים דלא חיישינן כלל. וראיה ברורה נראה לפענ"ד מהא דכתבו התוס' בשבועות דף מ"א ראיה דמהפכין בדאורייתא דהרי כשיש לו שטר יכול זה להשביע שבועה שא"ב אף דזה יש לו עליו ממון גמור ומכ"ש כשאין לו עליו רק שבועה דיכול להפך ודחו התוס' דשאני התם דיש לומר דאולי נשאר השטר אצלו אף לאחר פרעון ולפ"ז קשה דאדרבא איך ישביעו אותו ודלמא יסמוך זה על שטרו שיאמר מדיש לי שטר ושטרך בידי מה בעי ע"כ שלא פרע לו וישבע ע"ז ודלמא באמת פרע לו והשהה אצלו השטר ומה"ת באמת יוכל להשביע וע"כ דבכה"ג ל"ח וכל שנשבע בודאי מדקדק שלא יהיה שבועת שוא וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד ע"ד הפלפול ליישב הא דאמרי בשבועות שם דאי צורבא מרבנן לא מזדקקינן לדינא ולכאורה נראה מלתא בלא טעמא ולמה חשוב כאן על צורבא מרבנן מכל השבועות דמשביעין אותו ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' צ"ה רצה ללמוד מזה גם לענין שאר שבועות היסת דאין משביעין לת"ח וכבר השגתי עליו בתשובה אחת. אבל לפמ"ש אתי שפיר דבאמת מהראוי שלא להשביע כלל דזה יש לו ממון גמור עליו וכל עיקר סברת התוס' דשמא פרע לו ונשאר השטר מונח והנה כבר כתבתי הא דמשביעין אותו אף דזה יש לומר דסמך על שטרו ולא ניחוש שמא יתברר אח"כ שנשבע לשוא ויהיה חילול השם בדבר וכמ"ש רש"י גבי מי נשבע מי שהפקדון אצלו משום דבאמת תקנתא לרמאי לא עבדינן וכמ"ש התוס' שם וסברת רש"י יש לומר דשם שאין המשכון לפניו אולי ישכח או שידמה לו שלא שוה כ"כ או להיפך ולבו אנסו ויהי' חילול השם דהעולם יאמרו שרצה לכפור לו במרד ובמעל אבל כאן למה נעשה לו תקנה ישים אל לבו לזכור ולפ"ז הרי אמרו בב"מ דף ע"ה כ"ש מר דטריד בגירסא א"כ חשו דאולי לרוב טרדתו בגירסא לא ישים אל לבו ויסמוך על שטרו לכך אמרי דלא מזדקקין לדינא ומ"מ לא יוציא עי"ז מהלוה דדלמא באמת פרעיה ובזה אתי שפיר מה דלא מזדקקין בדינא כלל ולא אמרינן דלגבי בלא שבוע' כדקס"ד ומ"ש צורבא מרבנן משלחי גלימא דאינשי לכאורה הוא תמוה דאטו בשביל שאינו נשבע שבועה קלה דרבנן ואנן לא טענינן בעדו בשביל זה יעתק צור ממקומו ולא נעדיף כח הצורבא מרבנן לאוקמא אדינא דאורייתא ולפמ"ש אתי שפיר דכל מעלת הצורבא מרבנן הוא משום דחשו שמא באמת פרעו והוא מרוב טרדתו בגירסא ישתלי ויסמוך על שטרו וא"כ כיון שכן שוב כל דחיישינן שמא פרע א"כ משלח גלימא דאינשי ולכך אמרו דלא מזדקקין ליה ודו"ק היטב.