שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ע״ט (ב׳)

אשר אמר לחדש בהא דהוצאה מלאכה גרועה היא וכתבו התוס' ריש שבת משום דמ"ל מוציא מרה"י לרה"ר ומ"ל מוציא מרה"ר לרה"י וע"ז אמר כיון דעיקר חיוב בשבת על שמהווה ענין חדש ומה"ט אין בישול אחר בישול משום דאינו מהווה ענין חדש ובזה ישב קושית הר"ן על רבינו יונה שהקשה דמ"ל צונן במים ומ"ל צונן בבשר וכדומה ואמר הוא דהמים ראוי לשתיה גם קודם החימום ועיקר רצה לחמם המים וא"כ כל שהוא צונן וחממו הרי נעשה ענין חדש דהא עיקר פעולתו החימום אבל בבשר שעיקר הפעולה שרצה לרככו וכל שרככו אף שנצטנן הרי כבר עשה פעולתו ולפ"ז כיון דכל החפצים שמונחים ברה"ר או ברה"י יש להם משפט אותו רשות שמונח שם וא"כ הרי מהווה ענין חדש בזה שעשה החפץ שהיה עליו דין רה"י וכן להיפך והוא עשהו דין רה"ר וכן להיפך וזה הטעם דאם זרק הרשות בעצמו ל"מ דהרשות לא נשתנה והוא בכל מקום שמו עליו. הנה אם כי דבר חכמה אמר אבל צריך ביאור דא"כ קלוטה כמי שהונחה דמיא מ"ט וא"ל דכיון דבתוך עשרה דין רה"ר עליו דא"כ היאך פליגי אף למעלה מעשרה כדאמרו בשבת דף ד' ע"ב. ובזה אמרתי טעמו של בן עזאי דמודה בד' אמות ברה"ר כמ"ש התוס' בדף ה' ד"ה בשלמא בשם הירושלמי משום דטעם דבן עזאי דכל שמהלך ברה"ר הרי נעשה החפץ כמו הרשות וזה כשהולך מרה"י לרה"ר אבל המעביר ד"א ברה"ר עצמו דהתורה חייבה משום עצם העברה וא"כ מהנ"מ בין אם הוא כעומד או לא וז"ב מאד. ובזה י"ל מה שנסתפק הריב"א אם גם בעומד לפוש אמרינן מהלך לאו כעומד והיינו כיון דעיקר הקפידא על העברה ברה"ר והרי העביר עכ"פ. ובזה י"ל מה שנסתפק שם לר"ע אם קלט אחר חוץ לד"א אם שייך לר"ע קלוטה כמו שהונחה כיון דתוך ד"א לא אמרינן כמי שהונחה והיינו דבשלמא בתוך ד"א דהוא משום מעביר מה נ"מ אם הוא כמי שהונחה או לא סוף סוף הרי העביר משא"כ בקלטה אחר ד"א דאז שוב חייב משום דהוה כהונחה ברה"ר ואם יוציאו אח"כ לרה"י יתחייב וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשו האחים הנאהבים הגאונים מוהר"ץ ומהר"ם יעקב בסוף ספר הפלאה בפרק הזורק על דברת התוס' דהרי אמרו בשבת דף צ"ג ע"ב לר"י הזורק מרה"י לרה"ר ועבר ארבע אמות ברה"ר דחייב שתים משום זורק ומשום העברה והיינו דקלוטה כמי שהונחה ברה"ר וחזר ונעקר הרי אף דבתוך ד' אמות לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה ואפ"ה חייב דהוה כקלוטה בתחלת ד' א"כ ה"נ להיפך אם קלטה אחר חוץ לד"א דחייב. ולפמ"ש אתי שפיר דל"ד דשם הקלוטה הי' בתחלת ד"א ושם נתהווה ענין חדש בשעת הקלוטה מרה"י לרה"ר ואח"כ העביר ברה"ר אבל שם דכל שהעביר לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה א"כ ה"ה באמה החמישית וז"ב. ובזה הנה מקום אתי ליישב הא דלא גזרו בכל הני דגזרו שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר ולא גזרו שמא יוציא מרה"י לרה"ר וכבר נתקשו בזה רש"י ותוס' בסוכה רפ"ד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הא דאסור להוציא מרה"ר לרה"י או להיפך הוא משום דרוצה להוות ענין חדש דעושה החפץ רשות אחר א"כ זה שייך אם ברצונו להניח החפץ שם אבל כאן שאינו מוציא רק לתקוע וילך אצל בקי ללמוד וא"כ אינו מהוה החפץ כמו הרשות וא"כ לכך נקטו מעביר ד"א ברה"ר דזה האיסור מצד עצמו של העברה וכמ"ש ודו"ק. ובחידושי אמרתי בהא דהקשו כלם דלא שייך למגזר שמא יעבירנו דהא הוה טעה בדבר מצוה דפטור אך נראה דלא יצא המצוה והוה טעה בדבר מצוה ולא עשה המצוה דהוה מצוה הבאה בעבירה דאף דאמרו בירושלמי אלו הוציא מצה מרה"י לרה"ר שמא לא יצא והיינו משום דשם המצוה לא בא ע"י עבירה אבל כאן שאינו יודע איך לצאת והולך אצל בקי א"כ עיקר המצוה באה ע"י עבירה והו"ל מצוה הבא בעבירה. ובזה י"ל לפמ"ש הפוסקים דבדרבנן לא שייך מצוה הבאה בעבירה א"כ שוב יקשה דהא גם במגילה אמרו גזירה שמא יעבירנו וצ"ע בזה דיש לחלק דל"ש מצוה הבאה בעבירה כלל בזה דזה דוקא לפי שאינו בקי אבל המצוה הי' יכול להתקיים בלי העבירה כגון שהי' בקי או שיזדמן לו בקי בביתו וצ"ע בזה. ומ"ש מעלתו בשם הירושלמי דלכך המוציא משא מאחריו פטור לפי שהאדם חולק רשות לעצמו והוא כמוציא מרה"י לרה"י הנה דבר חדש הוא ומ"ש מעלתו לחדש בזה בהא דבעי בשבועות דף י"ז בתלה עצמו באויר העזרה וגירסת ר"ח אי אויר העזרה כעזרה או לא וע"ז האריכו התוס' להקשות הא בכ"מ אויר העזרה כעזרה וע"ז רצה מעלתו לחדש דהכי קא אזלא האבעיא דהנה יש להסתפק אי אויר העזרה מצד עצמו מקודש כמו העזרה או מצד שהוא בתוך העזרה והוה כמו דאמרו ביתא כמאן דמליא דמיא ולפ"ז כיון דהאדם חולק רשות לעצמו א"כ אי נימא דקדושת האויר אינו מצד עצמו רק מצד שהוא בעזרה א"כ כאן כיון שהוא תלה עצמו באויר הוה כאילו חלק רשות לעצמו ואינו בתוך העזרה אבל אם האויר מצד עצמו קדוש הנה גם אויר העזרה כעזרה ול"ש חילוק רשות. הנה דפח"ח אף דאית ליה פרכא דגוף הספק לא ידעתי דפשיטא דהאויר מצד עצמו קדוש ואטו דוקא העצים ואבנים קדוש ולא האויר והא השכינה שורה שם וקדושתו אינו נתפס כביכול במקום גם לומר דהאדם כאלו מפסיק הרשות ולדבריו לא הי' לו למבעיא באויר העזרה ובכ"מ שיש טומאה והאדם תלוי באויר נימא דחילק רשות בפ"ע וזה א"א ועיין ב"ב דף כ' ובכמה מקומות לא משמע כן אך לפענ"ד נראה דהאבעיא דהש"ס כך דהנה באמת בכ"מ אויר העזרה כעזרה כמ"ש דהקדושה בכ"מ אבל כאן דזה ודאי דכיון דהוא טמא אם הי' נוגע באיזה דבר הי' נטמא אותו מקום או החפץ שנוגע בטמא מת וא"כ לא שייך בזה אויר העזרה כעזרה דהא האויר נטמא ויש הפסק בין האויר להעזרה. עוד הי' נראה לי לפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' נ"ט דלא אמרינן לבוד רק באויר אבל לא יוכל לבטל דבר ממשי וא"כ בשלמא בכ"מ אויר העזרה כעזרה דהאויר סמוך להאויר שתחתיו עד קרקעות העזרה ובכל פחות מג' אמרינן לבוד והאוירים סמוכים זה לזה והוה לבוד אבל כאן שזה תלה עצמו באויר העזרה איך שייך שהוא לבוד והוא מבטל להדבר הממשיי והרי אדם נתלה ומכ"ש לפי שיטת הירושלמי דהאדם חולק רשות לעצמו א"כ לא שייך לבוד בזה וזה האבעיא אי אמרינן לבוד בזה והוי אויר העזרה כעזרה או לא וגם לפמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' שע"א דלא אמרינן לבוד להחמיר א"כ גם כאן הוה הלבוד להחמיר לחייב על ששהה בעזרה בטומאה וזה לא אמרינן ודו"ק היטב מיהו דברי הרמ"א תמוהים כמ"ש בט"ז שם ובמג"א הלכות יו"ט סי' תק"ב ובח"ץ שם אבל מ"ש למעלה כן עיקר. שוב ראיתי ברמב"ם פי"א משגגות ה"ד שכתב ג"כ דהספק אי אויר העזרה כעזרה והמלמ"ל האריך שם לפרש זאת ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב ועיין בחידושי רשב"א בשבועות שם. והנה בהא דאמר ר"ע דהזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דחייב דקלוטה כמי שהונחה דמיא הנה מפורסם הקושיא בשם הגאון ש"ב בעל כסא דהרסנא דהו"ל מלאכה שאצל"ג דהוא א"צ לזה שיהיה מונח ברה"ר ואף דהקלוטה כמי שהונחה מכל מקום הוא א"צ לזה רק שיונח ברה"י וכ"כ בזה בחידושי וכעת נראה לי הדבר ברור דל"ק דל"מ לשיטת התוס' בשבת דף צ"ד ד"ה ר"ש דענין מלאכה שאצל"ג היינו כל שא"צ לאותו צורך שהי' במשכן עד"מ במשכן היו צריכין הוצאה לחפצים והוצאת המת א"צ למת ע"ש שהאריכו ולפ"ז ניהו דזריקה מרה"י לרה"י דרך רה"ר לא הי' במשכן א"כ ל"מ למה דיליף ר"ע זורק ממושיט וכתבו התוס' בשבת דף ז' ד"ה דר"ע ס"ל דמ"מ זורק דמי למושיט טפי מכל תולדות הוצאה א"כ שוב היו במשכן אלא אף אם נימא דלא יליף ממושיט מכל מקום באמת הוצאה מלאכה גרועה היא והיינו דמה נ"מ בין הוצאה מרה"י לרה"י או לרה"ר ועיין ר"פ הזורק ובתוס' דף ב' ד"ה פשט וא"כ ניהו דגזירת הכתוב הוא שלא יתחייב רק מרה"י לרה"ר אבל עכ"פ עיקר ההוצאה בעצם שוה בין הוציא ברה"י או ברה"ר וא"כ איך שייך לומר שאם הוסיף עוד והוציא מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י דנימא דלא יתחייב על שלא עשה כמו במשכן דהי' רק מרה"ר לרה"י דזה אינו דמ"מ עשה המלאכה כמו שהיה במשכן וא"כ ה"ה בזה כל דקלוטה כמו שהונחה הרי הוציא הדבר כמו שהיה במשכן רק שהוסיף עוד להוציא מרה"ר לרה"י אח"כ וא"כ בדין הוא שיתחייב וז"ב כשמש. וגם לשיטת רש"י דכל דברצונו לא הי' הוה מלאכה שאצל"ג וא"כ מקום יש בראש לומר דגם כאן הוא לא אכפת לי' בהנחה זו וברצונו היה שלא יהיה כאן רה"ר באמצע והוא א"צ רק להניח ברה"י אבל ז"א דכבר ביאר הרב בעל כפת תמרים בסוכה דף ל"ג ביאור ענין מלאכה שאצל"ג לשיטת רש"י דכל שכעת כפי מה שהוא צריך שיהי' המלאכה כן אף שאלו לא הי' כך מעולם היה ניחא לי' מכל מקום חייב ומקרי מלאכה הצריכה לגופה ודוקא בדבר שגם כעת הי' יכול לעשות ולא יצטרך למלאכה זו מקרי מלאכה שאצל"ג ע"ש באורך וא"כ ה"ה בזה כל שצריך כעת להוציא מרה"י לרה"י זה צריך שיעבור על רה"ר הלז א"כ למה לא יתחייב ושפיר מקרי מלאכה הצריכה לגופה וז"ב מאד. וא"כ ל"ק קושית הגאון לכל השיטות ואף לשיטת הר"א בנו של הרמב"ם ז"ל שהביא הכ"מ בפ"א משבת והובא במ"א סי' ער"ח יש לומר דגם הוא מודה כאן דמקרי מלאכה הצל"ג דהא מתכוין לתכליתה שבאמת עיקר המלאכה היא מה שמוציא מרשות לרשות ניהו דחכמת התורה הי' דוקא מרשות היחיד לרה"ר הא באמת זה אינו מענין המלאכה ורק שגזירת הכתוב הוא אבל גוף המלאכה הי' והיו גם נוספות שהוציא מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י ולמה לא יתחייב כנלפענ"ד ועיין כפת תמרים שם שדחה דברי הר"א החסיד וגם לפי חלוקו יתיישבו הדברים ע"ש היטב. איברא דגוף דברי ר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמיא צריך ביאור דהא מלאכת מחשבת בעי והוא לא חשב שיונח ברה"ר רק ברה"י וניהו דבאמת הוה כמי שהונחה כיון דהוא לא נתכוין לזה למה יתחייב ומידי דהוה אם נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור דהא מקרי מלאכת מחשבת. ולכאורה רציתי לומר כיון דידע שסופו לנוח ניהו דלא הוה הנחה ברה"ר כיון שבאמת ענין ההוצאה מלאכה גרועה היא דמה נ"מ בין הוציא מרה"י לרה"י ובין הוציא לרה"ר רק דגזירת הכתוב הוא אבל בעצם עשה הוצאה והנחה דהא קלוטה כמי שהונחה א"כ אף שהוא לא נתכוין לזה סבר ר"ע דחייב אבל אכתי צריך ביאור דסוף סוף בעי שיתכוין שיהי' מונח ברה"ר וזה לא נתכוין לזה. אך נראה העיקר בזה דהרי אמרו בהזורק דף צ"ז ובב"ק דף כ"ו דאם נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה דחייב בשבת באומר כל מקום שתרצה תנוח והרמב"ם גרס להיפך נתכוין לזרוק שמנה וזרק ארבע וז"ל הרמב"ם פי"ג משבת הלכה כ"א שם המתכוין לזרוק שמנה אמות ברה"ר ונח בד' חייב שהרי ידע שאין החפץ מגיע לסוף ח' עד שיעבור כל מקום ומקום מכל הח' אמות ע"ש ובה"ה ולפ"ז ה"ה כאן הרי א"א לנוח ברה"י השני עד שיעבור על רה"ר הקודם ושם היה כמו שנחה וא"כ נתכוין על הנחה ברה"ר ואף דשם גם כוונתו הי' על מקום חיוב וכאן מחשבתו היתה שתנוח במקום פטור מ"מ נראה לפענ"ד ברור דכל דעכ"פ היה מחשבתו על מקום חיוב ומקום פטור אם הי' נח במקום החיוב הי' בודאי חייב וה"ה כאן כיון דקלוטה הוה כהנחה הרי נתכוין שינוח גם במקום חיוב ובמקום פטור ג"כ וכבר נתחייב ובזה נראה לפע"ד ברור הטעם דלכך מעביר ד"א ברה"ר חייב אף לר"ע ולא אמרינן קלוטה כמו שהונחה חייב דאטו מועיל מה שהוא כמו שהונח לעקור מחשבתו והרי מחשבתו היתה שינוח בסוף ד"א ובאמת נחה בעצם בסוף ד"א וא"כ הרי עשה מלאכה ובמחשבה למלאכה ולמה לא מועיל זאת. ובזה נראה לפענ"ד ברור הא דנסתפקו התוס' בקלטה בסוף ד"א הכלב או שנשרפה אי אמרינן קלוטה כמו שהונחה או לא והיינו דכל הטעם דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא בתוך ד"א לפי שלא נח באמת ומחשבתו הי' שתנוח בסוף ד"א וא"כ זהו בתוך ד"א אבל לאחר ד"א אפשר לומר דעכ"פ קלטה אחר והו"ל כהנחה או דלמא דכל שלא נח כפי שהי' מחשבתו א"כ שוב כל שלא אזלת בתר מחשבתו שוב הוה קלוטה כמי שהונחה בתוך ד"א. ובזה מיושב קושית האחים הנאהבים והנעימים הרבנים בני ההפלאה זצלה"ה מהך דאמר בהזורק דף צ"ז דזורק מרה"י לרה"ר ועבר ארבע אמות ברה"ר דהיינו שתים הרי דאמרינן קלוטה כמו שהונחה בסוף הד"א ואח"כ נעשה עקירה חדשה מתחלת ארבע לסוף ארבע ברה"ר הרי דאמרינן קלוטה כמו שהונחה ולפמ"ש אתי שפיר דכבר הבאתי דברי הש"ס דבנתכוין לזרוק ד' וזרק שמנה דבאומר כל מקום שתרצה תנוח דחייב ומטעם דכבר הי' מחשבתו על מקום חיוב ולפ"ז כיון דמוקי לה שם בהזורק דר"י דמחייב בשתים היינו באומר כל מקום שתרצה תנוח וא"כ הו"ל קלוטה כמי שהונחה משא"כ באם נתכוין לזרוק ד"א וקלטה אחר חוץ לד"א והוא לא היה דעתו כל מקום שתרצה תנוח א"כ שפיר י"ל דלא נתחייב ודו"ק היטב: