שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן נ׳ (ב׳)

ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם דמשמע דלר"י צריך קרא למעוטי סרוחה מעיקרא ובע"ז דף ס"ח קאמר גם לר"י דא"צ קרא למעט סרוחה מעיקרא. ומ"ש לחלק בין איסור לטומאה תמה בשו"ת נוב"י דבבכורות דף זיי"ן ד"ה דג כתבו להיפך דיש לחלק בין איסור לטומאה דאיסור חמור טפי ע"ש דכתב שלפימ"ש הר"ש כוונת התוס' בדף זיין לענין אפושי טומאה ובאמת שלא היה צריך למצוא בר"ש והדבר מבואר בתוס' מנחות דף ס"ט ד"ה דבלע והגאון לא הזכיר כלל דברי התוס' אלו בכל התשובה אבל באמת בתוס' מנחות שם צ"ע דיש קצת סתירה דאח"כ כתבו להיפך יעו"ש אבל לפמ"ש מיושב שפיר דבאמת גם לר"י צריך קרא למעוטי סרוחה מעיקרא והיינו לשיטתו דהוא קאי לענין שתפרח טומאתו וא"כ צריך קרא לענין זה שאינו מקבל טומאה בהסריחה מעיקרא אף שראוי לאכילת כלב אבל לבר פדא דכל שהתחיל לקבל טומאה לא נפרח הטומאה ה"א דגם בנסרחה מעיקרא יכול לקבל טומאה וע"ז אמר דבנסרחה מעיקרא ל"צ קרא דפשיטא דבכה"ג אינו מקבל טומאה אף שראוי לאכילת כלב ומה דאמר דלר"י צריך קרא דלגר בנסרח מעיקרא לענין נבילה עצמה שכל שנסרחה ונפסדה מאכילת אדם טהורה אף שא"צ לקבל טומאה ולר"י לשיטתו עד כלב ט"ח טמא אבל בנסרחה מעיקרא לא ולזה צריך קרא אבל לבר פדא דקאי לענין קבלת טומאה פשיטא דבנסרחה ל"צ קרא וז"ב מאד אבל לענין איסור פשיטא דגם לר"י בסרוחה מעיקרא ל"צ קרא. ובזה עמדתי על דברי הכ"מ שבט"א שם הלכה י"ח כתב דרבינו פסק כר"י ותמה הנוב"י שם דהא בטומאה קלה אף בר פדא מודה. ולפמ"ש אתי שפיר דזה גופא הפלוגתא של ב"פ ור"י ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הערה נפלאה. גם מה שהאריך שם הנוב"י לענין אם חוזר לטומאתו ע"י שריי' דבט"א אינו חוזר לטומאתו המעיין בתוס' מנחות דף ס"ט ימצא סיוע לדבריו דכמו דבעכול יצא מטומאתו משום דלא מקרי אוכל וה"ה ביבש ע"ש ועיין בחזון נחום על טהרות פ"ט ממס' טהרות שעמד ג"כ בקצת קושית הנוב"י הנ"ל. ומ"ש הנוב"י שם דבפיהמ"ש פ"ח מטהרות משנה וא"ו פירש רבינו בעצמו כהראב"ד במחכ"ת לא זכר דברי התוי"ט שם שהביא בשם נוסחת ארץ ישראל דהרמב"ם ס"ל כפירושו בחיבור ע"ש. גם מ"ש להשיג על ראית הכ"מ אילו ראה הברטנורא שם ובתוי"ט היה רואה כי גם הברטנורא פירש דברי הש"ס כהכ"מ. ומדי דברי זכר אזכור מה שמצאתי בשו"ת רדב"ז חלק שלישי סי' תע"א שכתב על הטריאק"ה שמותר לאכול שהרי מערבין אותו בדברים עד שנפסל מאכילת כלב ואף דחמץ בפסח אם חרכו לאחר זמן איסורו אסור שאני התם משום דאסור בהנאה והנאה יש בה אף שנפסל מאכילת כלב ולכך כתב הרמב"ם דבטריאק"ה שנתן לתוכו חמץ מותר לקיימו בפסח משום שנפסלה צורתו והיינו דוקא לקיימו משא"כ באכילה משום דא"ה היא משא"כ במקום שאין אסור רק באכילה כל שנפסל מאכילת כלב ע"י תערובות מותר ע"ש. והנה כל דבריו תמוהין לדעתי דבאמת כל שנפסל אף מאכילת אדם בלבד מותר אף בא"ה דהרי רבינו אומר כן בפי"ד ממאכלות אסורות הלכה י"א בעירב דברים מרים לתוך יי"נ ואף בב"ח וכלאי הכרם אם לא היה כתוב בלשון בישול והקדש הא מותר שלכד"ה כמ"ש הרמב"ם ומ"ש לחלק דבא"ה הוא דאסור אף שנפסל מאכילת כלב משא"כ בזה עיין בהרא"ש פ"ב דפסחים שכתב דאם חרכו קודם זמנו מותר בהנאה דאין דרך לאכול פת חרוך ע"ש ופשטת הלשון מורה דבהנאה מהראוי להתיר טפי מאכילה ועיין מג"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד ע"ש ועיין ט"ז בסימן תמ"ב שם מבואר דבטריאקה אסור לאכלו אבל בהנאה מותר כמ"ש בת"ה ועיין מג"א שם ס"ק ז' ועיין ראב"ד בהשגות שהשיג על הרמב"ם במ"ש דמותר לקיימו והא אף לאכול מותר כל שנפסד צורת החמץ וע"חי שם ס"ק וא"ו וכעת אני שרוי בצער מצפה לרחמי שמים ד' יעזרני ללמוד מתוך הרחבה כאשר עם לבבי. ומצאתי ברשב"א חולין דף ע"א בהא דאמרו טומאה חמורה לגר טומאה קלה לכלב דרש"י פירש דאף דאין שם נבלה עלה לטמא אדם אבל עדיין שם נבילה עלה לטמא אוכלין ומשקין והרשב"א כתב שתימה הוא דלמה יטמא אוכלין ומשקין כל שנפסל לגר וכתב הוא בשם ר"ח דפירש דלענין טומאה חמורה דהיינו טומאת אדם אז כל שנפסל הנבילה לאכילת גר אינו מטמא אף אוכלין ומשקין אבל אוכלין טמאין דטומאתן קלה אין נפסלין מלהטמא עד שלא יהי' ראויין לכלב וכדאמרו בפת שעיפשה בפסחים דף מ"ה דלא כר"נ ע"ש. והנה ראה זה דבר חדש ולפ"ז יש לומר דגם הרמב"ם פסק כב"פ דבאוכל טמא אינו נפסל עד שנפסל מכלב אבל בנבילה כל שנפסל מאכילת אדם אינו נבילה אבל זה אינו דהרמב"ם פסק בפ"א מאה"ט הלכה י"ג דעד שנפסל לכלב מטמא. ובזה עמדתי על דברי רבינו במ"ש ואפילו באוכלין טמאין אינו מטמא והיינו דכל שנפסל לכלב אינו מטמא אף באוכלין טמאין דגם באוכלין טמאין כל שנפסל מאכילת כלב אינו מטמא דבאכילת אדם לב"פ עכ"פ מטמא לפיר"ח כל שכבר נטמא אבל כל שנפסל מאכילת כלב אינו מטמא עוד ודו"ק: