שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן מ״ט (ב׳)

ובזה נראה לי מ"ש רבינו בהלכות רוצח פ"א דאם הי' יכול להציל ולא טרח אלא הציל בנפשו של רודף הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו והוא תמוה דמה סברא היא זו ומהיכן לקח ועיין כ"מ שם ולפמ"ש אתי שפיר דהב"ד א"י להרגו דדלמא באמת לא הי' יכול לכוין באחד מאבריו וגם העדים לא יכלו להתרות בו דמנא ידעי אבל באמת הרי"ז שופך דם וחייב בידי שמים וז"ב. ובזה יש ליישב קושית הראב"ד בפ"ט ממלכים ה"ד שהקשה מאבנר ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת א"י להרוג מספק ובש"ס לא אמר רק דיואב לא נתחייב מיתה והתנצל עצמו שבדין הרגו ונפטר מעלי' וז"ב ועיין משנה למלך בהלכות מלכים שם ודבריו קצת מגומגמים במ"ש דאבנר גואל הדם של עשאהל הוה והוא ט"ס וצ"ל יואב הי' גואל הדם דאחי' של עשאהל הי' ושפיר היה יכול להרוג אף אם אבנר פטור עפ"י הדין אבל מכל מקום דבריו צ"ע למעיין ומ"ש נכון ת"ל ודו"ק. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בנימוקי יוסף בב"ק פרק המניח שכתב לענין המשנה ובא אחר ושינה בו דפטור וכתב דאם שתים שחבלו זה בזה דמכל מקום אסור לחבול בו יותר ממה שחבל בו ואם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה דחייב וכן קי"ל בש"ע חו"מ סי' תכ"א סי"ג והנימוקי יוסף הוסיף וכמו ברודף שאם יכול להציל באחד מאיבריו ע"ש ומדבריו מבואר דאף הנרדף בעצמו שיכול להציל באחד מאבריו ולא הציל נהרג עליו ע"ש ודוק. ומקור דברי הנימוק"י הם מהרא"ש בב"ק פ"ג שם אות י"ג ושם משמע דאף שזה התחיל מקודם לריב עמו דלא כמ"ש למעלה לחלק ודו"ק. והנה בדברי הרא"ש והנמוק"י הנ"ל יש לומר הטעם דאם יכול להציל באחד מאבריו דחייב דהרי לפי הנראה מדברי הרא"ש והנימוק"י הא דמצוה להציל אפילו בנפשו של רודף הוא משום שמצוה על כל איש מישראל לעשות דין במכה לחבירו והוה כמו לאפרושי מאיסורא ולכך כל שיכול להציל באחד מאבריו א"כ שוב חייב וכדאמרו בב"ק דף כ"ח בהא דפריך הש"ס למ"ד עביד אינש דינא לנפשיה ופריך מוקצותה את כפה ומשני כיון דיכולה להציל ע"י ד"א ופירש"י ותוס' שם דכל דיכול להציל ע"י ד"א לאו דין הוא ואף במקום פסידא אסור ועיין בנימוק"י שם ובש"ע חו"מ סי' ז' ולכך כל שיכול להציל באחד מאבריו חייב דלאו דין הוא ולפ"ז י"ל דזה דוקא לגבי כל אדם אבל הנרדף דמה שיכול להרוג הוא משום הבא להרגך השכם להרגו ועיין בסנהדדין דף ע"ג גבי בא במחתרת וא"כ אף שיכול להציל באחד מאבריו יכול להרגו דהבא להרגך השכם להרגו וז"ב בטעמו של הפוסקים הנ"ל ולפ"ז באבנר דהוא התחיל בענין ואמר יקומו הנערים ויצחקו לפנינו שוב לא שייך הבא להורגך השכם להורגו דהוא התחיל בדבר ושפיר צריך להציל באחד מאבריו וכל שלא הציל חייב וז"ב. ומדי דברי זכור אזכור במה שנסתפקתי לענין דיני קנסות דאין דנין בבבל ולפ"ז הי' נ"ל להסתפק דיש לומר דבכה"ג אף למ"ד דלא עביד אינש דינא לנפשיה מכל מקום בכה"ג אין לך פסידא גדול מזה דכל דעשה לו נזק יהיה נפסד דאין דנין דיני קנסות בבבל ואף דיכול לתפוס והתפיסה דבר קל כמ"ש המגדל עוז לענין עדים זוממין אבל מ"מ צריך לטרוח ועד שיתפוס יהי' לו פסידא והוי כמו דאמרו לגבי תם כיון דאינו משתלם אלא מגופו הו"ל פסידא וה"ה בזה דמי יודע אם יהיה לו מה לתפוס. מיהו יש לומר כיון דמה"ד אין חייב דיני קנסות בבבל זה לא מקרי פסידא דדוקא היכא שיודע שהדין עמו רשאי לעשות דין וכאן הא אין דנין דיני קנסות וא"כ אין מגיע לו וצ"ע בזה. והנה לכאורה רציתי להביא ראיה לשיטת הרא"מ דהנרדף עצמו א"צ לדקדק בזה מהא דאמרו בסנהדרין דף ע"ה הבא במחתרת נידון ע"ש סופו וראיתי בספר חמרא וחיי לבעל כנה"ג בחידושיו לסנהדרין שם שכתב בשם רבינו יהונתן להקשות דאמאי נדון על שם סופו והא ביכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל חייב עליו כדאמרו בדף ע"ז גבי רודף ובאמת שלא זכיתי להבין קושייתו דהא דאמרה תורה שיהרג הוא על שרצה להרג הבעלי' והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו ומה ענין רודף לכאן וצ"ל דגם זה מטעם רודף הוא ויותר הי' יכול להקשות מהא דפטור על הכלי' ומטעם דבדמים קננהו והא יש לומר דהוי יכול להציל באחד מאבריו ואינו חייב מיתה ולא שייך בדמים קננהו ולפמ"ש הרא"מ א"ש דהנרדף בעצמו דהיינו זה הבעה"ב שמצא להגנב במחתרתו זה בהול על נפשו וא"צ לדקדק בזה ולכך נתחייב מיתה ובדמים קננהו. אך לפענ"ד יש ליישב קושית הרר"י הנ"ל דהנה גם חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין וא"כ לא גרע מה שהיה יכול להצילו באחד מאבריו מאם היה שוגג אמרינן כיון דבמזיד נהרג גם שוגג פטור דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין מכ"ש כאן דבאמת כשא"י להצילו באחד מאבריו הרי כבר נתחייב מיתה וא"כ אף שיוכל להיות שיצילו באחד מאבריו מכל מקום לא גרע מחייבי מיתות שוגגין כיון דיש בו צד מיתה ואין לו דמים איברא דלפ"ז מה דאמרו בדף ע"ד דאביי אמר ביכול להציל באחד מאבריו וריב"ש היא וכו' וקשה אכתי מידי חייבי מיתות שוגגין עכ"פ לא יצא ופטור והיאך קתני דחייב קנס וגם הא דחייב דמי ולדות וצ"ל דכיון דיכול להציל באחד מאבריו לא חל עליו שום חיובי מיתה וגרע מח"מ שוגגין דפטורין דשם חל עכ"פ חייב מיתה במזיד אבל כאן בכה"ג לא נתחייב מיתה כלל והדבר תלוי במה שנחלקו רש"י ותוס' בב"ק גבי הא דמוקי מתניתין בשוגג דאף בא"צ לאפרו פטור לרש"י והתוס' השיגו עליו בד"ה מתניתין דבכה"ג גם במזיד לא נתחייב וה"ה בק"ה לשיטת התוס' גם במזיד בכה"ג אין חייב מיתה. ובזה יש לחלק בין הנרדף עצמו לשאר אדם דבנרדף עצמו כיון שהוא בהול על נפשו וא"י לדקדק כ"כ לכך חייב אך לפי"ז עדיין יקשה דא"כ אכתי איך חייב קנס ניהו דמיירי ביכול להציל הא הנרדף עצמו דהיינו האשה שרודף אחרי' יכולה להורגו ולעיל תירצתי מהך דר"י בן שאול אבל אכתי קשה מהך דאביי. והנראה לי בזה דהנה באמת צריך להבין הא דרודף ושבר את הכלים דפטור משום דמתחייב בנפשו הוא והיינו משום דניתן להצילו בנפשו ופטור מתשלומין דקים לי' בדרבה מיני' ולפ"ז צריך ביאור דהא כל הטעם דקלבד"מ כתב רש"י בדף צ"א בב"מ דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבי משום שתי רשעיות והיינו דהב"ד א"י לחייבו משום שתי רשעיות אבל לצאת ידי שמים חייב. ולפ"ז בשלמא בכל חייבי מיתות דבמזיד הב"ד צריך לחייבו ולכך פטור מממון דאי אפשר להב"ד לחייבו שתי רשעיות אבל כאן ברודף דאין הב"ד מחייבו רק על הכלי' בלבד ורק שהי' ניתן להצילו בנפשו מעת עשה העבירה אבל הב"ד אין מחייבין אותו והר"ז דומה לח"כ דחייב משום דהב"ד אינן מחייבו כרת ויכולין לחייבו משום רשעה אחת אף דהוא לא ינקה ונתחייב כרת לשמים אפ"ה חייב וה"ה בזה וצ"ל דמה שכל ישראל מצווין להצילו בנפשו הוה כמו הב"ד דמה נ"מ כל ישראל הוה ב"ד שלו ונתחייב מיתה ולפ"ז כל שיכולין להציל באחד מאבריו ניהו דהנרדף א"י לדקדק בזה ורשות בידו להרוג אותו מכל מקום לא מקרי נתחייב מיתה שיפטור עי"ז מתשלומין דהא יכולין להצילו באחד מאבריו וז"ב. עוד נראה לי דבר חדש דלכך יש חילוק בין הנרדף עצמו לשאר כל אדם דשאר כל אדם הא דמצוין להרגו הוא משום דרודף אחר אדם אם להרגו או שרודף אחר הערוה וא"כ כל שיכול להציל באחד מאבריו שוב אינו רודף וא"כ למה הרגו ולכך נתחייב עליו אבל ברודף אחר אדם להרגו או שרודף אחר הערוה והנרדף בעצמו הרשות בידו להרגו כיון שרוצה להרגו והתורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו או אחר הערוה שג"כ נתחייב מיתה על הפעולה הלז ואפגמה לכך ניתן להצילו בנפשו אף שיכול לדקדק באחד מאבריו דשם חייב על הפעולה הרעה שרוצה לעשות שרוצה להרוג את חבירו או להחטיאו בדבר עבירה שנתחייב מיתה עליה והו"ל לגבי הנרדף כגברא קטילא דבלא"ה יתחייב מיתה אם יעשה אותה פעולה ואף בחייבי כריתות דלא נתחייב מיתה בידי אדם מכל מקום עכ"פ חייב לשמים מיתה ולכך לגבי הרודף הו"ל מחוייב מיתה ממש וגברא קטילא הוא ועיין סמ"ע סי' ש"פ ס"ק ז' ובש"ך השיגו בס"ק ב'. ולפמ"ש יש ליישב דברי הסמ"ע שכיון לזה ולכך לגבי הנרדף אין חילוק בין שיכול להציל או לא. איברא דאכתי קשה א"כ הו"ל קלבד"מ מחמת הנרדף ואולי יש לומר דשם בחיוב קנס דמיירי בנערה ויש לה אב וא"כ הוי מיתה לזה לגבי דידה והממון נתחייב לאבי' ובכה"ג לא מקרי ממון ונפשות לאחד ועיין תוס' כתובות דף למ"ד ע"ב במ"ש בשם ריב"א היטב כי קצרתי: