שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן מ״ב (ב׳)

והנה בש"ס פסחים דף יו"ד מוקי לה בפלוגתא דרשב"ג ורבי. והנה דעת הטור בסי' תל"ח לחלק בין ביטל ללא ביטל והיינו דבדאורייתא החמיר כרשב"ג ודעת הרמב"ם לא נתברר ועיין ברמב"ם פ"ג מחמץ הי"א ודבריו סתומים ולא נתברר אם מיירי בביטול או בלא ביטול ועיין בה"ה שם ובמלמ"ל שם ועיין בהראב"ד שם שהקשה להקל אף בדאורייתא אלא שהיה לו גירסא מהופכת בין רשב"ג לרבנן ועיין בבה"מ שם עכ"פ הטור כתב בהדיא דבלא ביטל יש להחמיר. והנה רבינו השמיט הך פלוגתא דרשב"ג ורבי ולא הביא בשום מקום מטומאת המת ואה"ט וכבר תמה בזה ש"ב הגאון בעל נוב"י חלק אהע"ז סי' מ"ו ולא מצא מענה. ולפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין הך שדה שנאבד בה קבר היאך היה אי ברה"י הא ספק טומאה ברה"י טמא ואף ס"ס וכל מה שאתה יכול לרבות ספיקות ברה"י טמא כמבואר ברבינו פי"ח מאה"ט הלכה א' וא"כ עכ"פ ניהו שיש לומר הך קבר שנמצא הוא קבר שנאבד עכ"פ מכלל ספק לא יצא וספיקו טמא ברה"י ואם מיירי בר"ה א"כ ספיקו טהור. ולכאורה רציתי לומר כיון דכאן אתחזיק טומאה שנאבד קבר כאן ובאתחזיק ספיקו טמא אף בר"ה כמ"ש לעיל אבל ז"א דא"כ יקשה מ"ט דרבי. אך נראה דזה תלוי בזה דלרבי דאמרינן הך שנמצא הוא שנאבד ניהו דיש ספק עכ"פ דשמא לא זהו אבל עכ"פ מועיל להסיר החזקה דעכ"פ נגד מה שאתחזיק קבר יש לומר דהיינו הך שנמצא היינו הך שנאבד ועכ"פ לא נקרא אתחזיק טומאה ושפיר הדרן לכללין דספק טומאה בר"ה טהור ורשב"ג דלא ס"ל הך חזקה א"כ הו"ל אתחזיק טומאה ואף בר"ה טמא ולכך בעי בדיקת כל השדה. וראיתי בנוב"י שם שרצה לומר דע"כ לא נחלקו רשב"ג ורבי לגבי האדם אבל השדה עצמה טמאה דמכל מקום אתחזיק איסורא וכבר דחי לי' בעצמו שם. ולפמ"ש אין מקום לדבריו דזה באמת הוא עיקר הפלוגתא דרשב"ג ורבי דלרבי לא מקרי אתחזיק טומאה משא"כ לרשב"ג. ומעתה כיון דרבינו בפ"ג מחמץ הי"א הביא דברי רבי וסברתו לענין חמץ דאמרינן היינו הך שנמצא אף בדאורייתא כמ"ש ה"ה והמלמ"ל שם וא"כ כל שעכ"פ יש סברא לומר דהיינו הך שנאבד שוב ל"צ להביא פלוגתא דרשב"ג ורבי דממילא נדע דאם היה הספק ברה"י טמא ובר"ה טהור וסברא דרבי לא צריך רק להסיר החזקה וז"ב לדעתי. ובזה מיושב קושית הרב השואל בנוב"י שם דברי רבי אהדדי דכאן פסק היינו הך שנמצא היינו הך שנאבד וביבמות ע"ב הצריך רבי סימנים ולא סמך דהיינו הך שנאבד היינו הך שנמצא ע"ש. ולפמ"ש א"ש דפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא ברה"ר דהו"ל ספק טומאה ברה"ר ולא נצרך הך סברא רק להסיר החזקה אבל מ"מ מידי ספק לא יצא וז"ב לדעתי. והא דמדמה הש"ס בפסחים דף יו"ד לענין עכבר ודלמא שאני טומאה דספיקו טהור ברה"ר משא"כ לענין חמץ דספיקו אסור ובשלמא אם נימא דמיירי בביטל אתי שפיר דכיון דהוי ספיקא דרבנן אזלינן לקולא אבל אם נימא כשיטת רוב הפוסקים דאף בלא ביטל אזלינן לקולא קשה וכן מקשה בבכורות דף כ"ה דמדמה לענין בע"מ ג"כ לפלוגתא זו. ולכאורה אין ענינו לשם. והנראה דשם ג"כ כל שיש מקום לומר דהיינו הך שנמצא מהכ"ת לחוש כאן לאיסור ולא אתחזיק כאן שום איסור וגם למה נחוש שהיה שם כבר אחר מה דלא ראינו כלל וכן שם בבע"מ משא"כ היכא דיש כאן איסור ולסמוך ע"ז שלא יהיה ספק כלל אפשר דגם לרבינו לא סמכינן ע"ז. ובזה הן נסתר מחמתו דברי המבי"ט והשב יעקב שסמכו בזה לענין נצלב דהיינו הך שנצלב וכמו כן בהרוג. ולפמ"ש אין לדמות זה לזה ובפרט התם דאתחזיק איסור אשת איש עכ"פ דברי רבינו מיושבים היטב וגם גוף פלוגתת רשב"ג ורבי. ובדרך החידוד רציתי לומר דרשב"ג אזיל לשיטתו עפ"י מ"ש בחידושי לנדה במ"ש התוס' ריש נדה דבספק ראיה אף בר"ה טמא וביאר כבוד אבי הרב הגאון נ"י הטעם משום דרשב"ג אמר בתוס' הובא בראב"ד פט"ז מטומאת מת דלכך ספק ברה"י טמא וברה"ר טהור משום דנשאלין ליחיד ואין נשאלין לרבים והיינו דרבים א"א להם לשאל כלו ולפ"ז זה בספק מגע דעל כלם יש ספק שמא נגעו וצריכין כלם לשאול דאף שזה לא נגע שמא השני נגע אבל היכא שודאי נגעו רק שהספק בראיה א"כ כל שנפסוק דטמאה תו ליכא חילוק בין רבים ליחיד דכל מי שנגע בה הוא טמא ול"צ לשאל כלם ביחד ודפח"ח ובחידושי שם טיילתי בזה ארוכות וקצרות ולפ"ז גם כאן לרשב"ג עיקר הספק על השדה אם השדה טמאה ממילא כל מי שנכנס הוא טמא ולכך לרשב"ג לשיטתו תבדוק כל השדה. אך ז"א דניהו שהשדה טמאה כאן הוה ג"כ ספק מגע דניהו דהשדה טמאה אבל עכ"פ יש ספק שמא הוא לא נגע והסיט על הטומאה וז"ב ומחוורתא כמ"ש בראשונה. ועכ"פ בנ"ד דודאי היה הטומאה ואתחזיק האיסור ולא נודע אי לקטו כל עצמות אף בר"ה טמא מספק עד שיוודע לך בבירור. וגם נראה לי דניהו שיש ספק אם נשאר רובע קב עצמות אבל עכ"פ עצם כשעורה היה ספק הקרוב לודאי דנשאר כיון שהעפר שחפרו אח"כ החזירו למקומו א"כ הוה קרוב לודאי דנשאר עצם כשעורה ומטמא במגע ובמשא עכ"פ ובכלל משא ה"ה היסט כמ"ש הרמב"ם פ"א מטומאת מת ה"ז ע"ש וא"כ יש לחוש שמא יסיט את הטומאה או שמא יגע בה ובכל אבר שיגע הוא מטמא במגע ע"ש בפ"ג. ואולי יש לומר כיון דמסתמא אינו הוא יחף דנוגע ע"י המנעל והבגד והוה נגיעה ע"י דבר אחר ואפשר דבכה"ג אינו טמא וצ"ע כי לא ראיתי לרבינו כעת שיזכיר דין זה מפורש: