שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן מ״א (ב׳)

ששאלת אם מותר להשהות מה שנמצא חמץ בפסח בלוע בכלי ביום השביעי להשהותו למחרת ואז תהי' מותר והבאת שו"ת כנסת יחזקאל בזה. הנה עיינתי שם בסי' ט"ו וראיתי כי אף שהיה גדול הדור ודבריו בכמה מקומות אהובים וחביבים עד לאחת בכאן לא יצא י"ח והנה הביא ראיה מהא דכתב המזרחי שהקשה על הא דצותה התורה שישבר בכ"ח דלשהינהו עד למחר ויהיה נטל"פ וכתב דהבליעה ופגימה באין כאחת ומזה הוציא גם בנ"ד דאסור והנה יש להשיב ע"ז ויבואר לפנינו ברצות ד' אמנם הביא דברי הדברי דוד שחיבר הט"ז שהקשה על המזרחי שהקשה עליו דאין התחלה לקושיתו דאין הטעם הנותר שצריך שבירה משום שלא יתן טעם במה שיתבשל רק דהצריכה התורה שבירה לכ"ח בשביל שהיה בו נותר וזה שריפתו ע"ש וע"ז כתב הכנסת יחזקאל שם שדבריו תמוהים דא"כ הי' לו להצריך חזרת כבשונות וכדומה להוציא הבלע מתוכו וע"י השבירה עוד לא יצא מהבלע דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו וע"כ דעיקר כהמזרחי וכן ראיתי בכמה אחרונים שהקשו כן. ולפענ"ד אין התחלה לקושיא דהנה סוף תמורה שנו חכמים בלשון המשנה דכל הנשרפין אפרן מותר וכתבו התוס' שם הטעם משום דכיון שנעשה מצותו האפר מותר דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ע"ש. ומעתה גם כאן באמת הוא עפרא בעלמא דכבר נטל"פ ורק דהצריכה התורה שבירה ע"י שנעשה נותר וכמו כל נותר שצריך שריפה וכאן שאי אפשר בשריפה שבירתו זו היא שריפתו. ומעתה כל שנעשה מצות שבירה מה שנשאר בלע בכ"ח בשבריה זה מותר דכבר נעשה מצותו וז"ב כשמש. ובזה ישבתי לנכון מ"ש הראב"ן וראבי' דבכ"ח לא מהני חזרת כבשונות והקשה הרא"ש בפרק כ"ש דנעלם מהם ש"ס ערוך בזבחים דף צ"ה קדירות במקדש אמאי ישברו הא נהדרינהו לכבשונות ומשני שאין עושין כבשונות בירושלים ומשמע דאם עושין כבשונות שרי אף בכ"ח ע"ש והיא תמוה גדולה עליהם וביותר יגדל התימה למעיין בראב"ן עצמו שלמד הך דינא מכ"ח דהצריכה התורה שבירה ובזה נסתר תירוצו של הפר"ח סי' תנ"א כמ"ש דו"ז הגאון בישועת יעקב שם ובמק"א הארכתי. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם של הראב"ן דשמא נשאר משהו עדיין והמשהו אסור דאף דהוה עפרא בעלמא הא לא נעשה מצותו דהוא קאי בחמץ בפסח דאינו בשריפה והוא מהנקברין ועיין סי' תמ"ה וא"כ לא נעשה מצותו וגם חזרת כבשונות לא כתיבא א"כ כל שלא נעשה מצותו אסור אף המשהו ונטל"פ וז"ב ולפ"ז שם גריס הראב"ן כמ"ש התוס' בזבחים שם לחד גירסא דהקושיא קאי על התורה אמאי אמרה תורה ישברינהו להדרינהו לכבשונות וכל שמצריכו התורה חזרת כבשונות א"כ נעשה מצותו ושוב לא אכפת לן במה שנשאר בו וע"ז משני דאין עושין כבשונות בירושלים וכיון דאין מצותו בחזרת כבשונות שוב ל"מ חזרת כבשונות ושפיר למד הראב"ן מכ"ח דמקדש דהצריכה התורה שבירה ול"מ חזרת כבשונות דלא נעשה מצותו וז"ב ודו"ק. אמנם בגוף קושית הד"ד שהקשה על הרא"מ תמהני עליו ועל הרא"ם שלא זכרו שזהו קושית התוס' וכל הקדמונים בסוף ע"ז דף ע"ו ועיין ברא"ש ור"ן שם מ"ש בזה כל אחד לפי דרכו ועכ"פ תמיהת הד"ד על התוס' והקדמונים תשוב. שוב ראיתי באא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ' שהביא ג"כ דברי המפרשים האלו ורמז לדברי הרא"ש בסוף ע"ז ותמהני עליו ג"כ שלא זכר שם שקושית המזרחי הוא קושית הקדמונים וזכורני שזה רבות בשנים שראיתי להרב מוהר"ל שחשב ג"כ שקושית המזרחי הי' ודחה אותו בקש ותמה אני איך נעלם מכלם שזו קושית הקדמונים עכ"פ המעיין שם בח"ץ יראה דלא דחה סברת המפרשים אלו לגמרי שלבסוף הסכים אליהם. אך בגוף דינו של הכנסת יחזקאל תמהני על גדול הדור שדחה דברי קצת מורים ולא זכר שהב"ח באו"ח סי' תמ"ו כתב שאסור להשבית מטעם דאח"כ יחזור להיתירו ולא מצינו איסור שחוזר להיות היתר והרא"ש תמה עליו וכתב מטעם אחר דכל עיקר מה שאסור לשרפו ביו"ט הוא משום דמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו וכאן משהה כדי לקיימו וגם הכנס"י שם בסופו נראה ג"כ כוון לזה ובאמת שגם דברי המ"א דחוקים דהוא באמת השהה כדי לבערו ורק שאח"כ נטל"פ וא"צ ביעור אבל הוא רצה לבער ומה בכך שידע מזה הכי בשביל זה נתיר לו לשרוף ביו"ט וכדומה שאר איסורים כיון דאינו עובר בב"י כל שמשהה כדי לבערו אף שיודע אח"כ שלא יצטרך ביעור ולפענ"ד היה נראה הטעם דהיה צריך ביעור משום כיון דיחזור להיתירו אח"כ שוב לא בדיל מינה וחיישינן שמא יאכל ממנו ועיין בשו"ת הח"ץ סי' פ"ו שכתב כעין זה עכ"פ דינו נזכר כבר. אך מה שנראה לי העיקר בטעם הדבר שאסור להשהות שיהיה מותר אח"כ דהנה דעת המ"ב סי' צ"ז דביטול לא מועיל כלל דאין פיו ולבו שוין ע"ש וכל האחרונים דחו דבריו אבל ביאור הדברים דאם באמת יבטל בלבו ויחשבנו כעפר באמת בלי ערמה בודאי מועיל וזה מצות ביטול מן התורה אבל כל שחז"ל תקנו ביעור וכשאינו מבערו ע"כ שאינו מבטלו בלב שלם רק שינצל מהביעור וע"ז באמת ל"מ ביטול כיון דאין לבו עמו והוא מבטלה ע"מ שיזכה בו ואין לך הערמה גדולה מזו וכדאמרו בירושלמי להפקיר חמצו משום הערמה והיינו שלבו בל עמו שאינו מפקיר בלב שלם והעד ע"ז מדלא קיים מצות ביעור כתקנו וז"ב וסרה מעליו קושית האחרונים ועיין בשו"ת כנס"י סי' י"ג י"ד שהרב השואל כתב כעין זה והמעיין שם יראה שכל דברי השואל נכונים ובחנם העביר עליו הדרך במחכ"ת בעל כנס"י שם ונדחק בדוחקים גדולים לא ישוער ע"ש ובזה יש לומר טעם לשיטת הגאונים דס"ל בחמץ ידוע ל"מ ביטול והיינו משום דודאי כוון להערים בזה אבל בחמץ שא"י מסתמא מבטלו בלב שלם ולפ"ז לר"י דחמץ לאח"פ אסור א"כ אף בחמץ ידוע מועיל ביטול דלמה לא יבטל בלב שלם כיון דיהיה אסור לאח"פ ובזה מיושב כל קושית הפר"ח בסי' תל"א שהקשה מדף וא"ו דאמר וכי משכחת לה לבטלי' דשם קאי אליבא דרב דס"ל כר"י דחמץ לאחר פסח אסור בהנאה א"כ ממילא מועיל ביטול אף לחמץ ידוע וגם אם בידו למבער ודאי מועיל ביטול וגם לדידן דתקנו חז"ל שאם לא ביער אסור דקנסא קניס ר"ש פשיטא דמועיל ביטול אף לחמץ ידוע דמה יועיל ס"ס יהי' אסור לו ומה"ת לא יבטלו בלב שלם: