שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ל׳ (ב׳)

ע"ד אשר שאל כדת מה לעשות אודות אשר נהגו היהודים עושי מלאכת הנירות מחלב והנה לוקחים גם שומן חזיר לערב בתוכו אם מותר להם דהרי עושים סחורה בנבילות וטריפות. הנה טרם יהיה כל שיח נבאר אם איסור סחורה בנבילות וטריפות הוא מן התורה או אינו רק דרבנן. והנה מראש צורים נראה הרמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות הלכה ט"ז כתב כל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה אעפ"י שמותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה לפיכך אין עושין סחורה לא בנבילות וכו' והנה מזה דייק המשנה למלך דס"ל לרבינו דאסור מן התורה דאם אינו אסור רק מדרבנן היאך שייך לומר חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ומה ראיה מזה דלמא מכל מקום אסרו חז"ל כמו בשאר איסורים וע"כ דזה איסור תורה וממילא בחלב דהתירה התורה ליתא לגזירת חז"ל שלא היה גזירה כלל ע"ש. ולפענ"ד נראה דאין מזה ראיה דהרי בלא"ה צריך להבין דדלמא מיירי בנזדמנו דמותר וכבר תמה בשו"ת שארי הגאון בעל נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ס"ב. אמנם לפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין היאך אפשר דיהיה אסור בסחורה כיון דהתורה התירה להנות וסחורה גם היא הנאה מקרי ולמה אסרו חז"ל נגד התורה וניהו דנימא שלא כדעת הע"ז דיש כח ביד חז"ל לגזור אף בדבר המפורש בתורה אבל עדיין יקשה כיון דסחורה גם היא בכלל הנאות איך חילקו בין הנאה להנאה. וע"כ נראה דהכוונה הוא דבאמת אטו בכל איסורי אכילה מפורש בתורה ההיתר של הנאה רק דממילא כיון דלא מצינו שאסרה התורה רק באכילה ממילא הנאה דלא כתיב לאיסור מותרת היא בהנאה וכיון שאין מפורש היתר בהנאה שפיר יש מקום לחז"ל לגזור על סחורה אף דמותר להנות היינו דאינו בכלל איסור אכילה אבל סחורה דהוא חשש שמא יבא לאכול כמ"ש הרשב"א מצאו חז"ל סמך דהוא בכלל איסור אכילה שכתוב בתורה ולכך גזרו. ולפ"ז דברי רבינו מבוארים ודקדק בלשונו אעפ"י שמותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו והיינו דזה בכלל איסור אכילה שאסרו התורה ולכך כתב חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה וכיון שהתורה התירה עכ"פ בהנאה בפירוש מה"ת שחז"ל יגזרו בו שמא יבא לאכול דהוא חשש רחוק וכל שהתירה התורה הנאה גם חז"ל לא מצאו סמך לגזור בזה וז"ב. ומיושב בזה קושית הנוב"י דדלמא מיירי בנזדמנו דניהו דמיירי בנזדמנו אבל עכ"פ הנאה ודאי מותר שהרי התירה התורה לכל מלאכה ויש לו הנאה ממנה ומה"ת שחז"ל יגזרו בזה ומכ"ש לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ס"ק א' דכל שהתורה התירה בפירוש אין כח ביד חז"ל להחמיר פשיטא שא"ש אלא שדברי הט"ז דחו האחרונים ועיין בבאר יעקב שהאריך הרחיב הדיבור בזה ועיין בשו"ת חוות יאיר ובשו"ת בית יעקב שהאריכו על דברת הט"ז הנ"ל אמנם מ"ש נראה לי נכון ואף דיש לאל ביד חז"ל לגזור אבל כ"ז אם יש להם טעם נכון אבל לא לחוש לחשש רחוקה כל שהתירה התורה הנאה ולחלק בין הנאה להנאה. ויש להמתיק הדבר דכל החשש הוא שמא יבא לאכלו והוה בכלל אכילה שאסרה התורה ולפ"ז בחלב דכתיב יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו הרי ביארה בהדיא דמלאכות מותרות ורק אכילה בלבד אסרה תורה לכך אין לאל ביד חז"ל לגזור וכמ"ש הט"ז והנה הר"ש פ"ז דשביעית משנה ג' הקשה דהיאך אסרו סחורה בנבילות הא כתוב בתורה ומכור לנכרי וכתב דמיירי בנזדמנו ודבריו תמוהים דא"כ למה לי קרא דלכם יהיו להתיר בנזדמנו כדאמרו בפסחים דף כ"ג והא כתיב ומכור לנכרי וע"כ מיירי בנזדמנו וש"מ דעכ"פ בנזדמנו מותר ודוחק לחלק בין נזדמנו לנזדמנו דבנבלה נזדמן לו באקראי ונזדמנו דציידי חיה מיירי בנזדמן להם על הרוב דזה אינו דכל הענין שנזדמנו מותר הוא משום דלא כוון מלאכתו לזה ומה חילוק יש בין אקראי להווה. ומכאן נראה לי ראיה ברורה דגם הר"ש סובר דאיסור סחורה אינו רק מדרבנן ועיקר קושית הר"ש הוא ע"ד שכתב הט"ז דכיון דחז"ל אין לאל ידם לאסור היכא שמפורש להתיר וע"כ שפיר מקשה כיון דכתיב מכור לנכרי ואיך יכלו חז"ל לגזור ע"ז וע"ז השיב דמקום לחז"ל לגזור די"ל דהתורה מיירי בנזדמנו וזה ראיה ברורה לפענ"ד דגם מה דאמרו בפסחים דף כ"ג דלכם אתי להיתירא אינו רק אסמכתא בעלמא ומה דכתב הפר"ח להקשות דא"כ היאך קאמר הש"ס א"ה לכתחלה נמי ומאי קושיא הא לכתחלה גזרו חז"ל לק"מ לפענ"ד דבאמת כבר כתבתי דזו חששא רחוקה לחוש שמא יאכל ממנו ולכך כשלא מצאו סמך לגזירתם שפיר מקשה א"ה לכתחילה נמי כיון דכתיב לכם להתיר מה"ת לחוש וע"ז קאמר דכתיב יהיו והיינו כיון דיהיו משמע בהווייתן יהיו ולכם משמע היתר ע"כ סמכו חז"ל לגזור לכתחלה ובדיעבד מותר ובלא"ה לפמ"ש הט"ז דאין כח ביד חז"ל לגזור כל שהתירה התורה בפירוש שפיר מקשה א"ה לכתחלה נמי וע"ז משני דכתיב יהיו וכ"כ הפר"ת בסי' קי"ז והפ"י בחידושיו לפי תומם ולא הזכירו שזו סברת הט"ז. והנה לכאורה יש ראיה דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוא מן התורה שהרי המשנה בשביעית כולל איסור סחורה בנבילות ושביעית ביחד ובשביעית היא מן התורה דלאכלה ולא לסחורה וכמ"ש הרמב"ן במנין העשין סי' ג' הובא במלמ"ל פ"ו משמיטה ויובל ה"א וא"כ ה"ה לענין איסור סחורה בנבילות וטריפות. אך זה אינו דהרי במשנה שם מבואר גם בכורות ובכורות אינו רק דרבנן כמ"ש הר"ש שם וא"כ אין הכרע. וראיתי בשו"ת נוב"י שהקשה שם דאם נימא דאיסור סחורה מדאורייתא א"כ לפמ"ש הפר"ת דדם מותר לסחור בו שהוקש למים ולפ"ז מאי פריך הש"ס בפסחים דף כ"ב ולחזקיה למאי הלכתא אתקש דם למים הא נ"מ שיהיה מותר לסחורה הנה מ"ש בשם הפר"ת להתיר דם לסחור ראיתי בפר"ת שחידש כן מדעתא דנפשיה ורפיא בידי' אבל תמהני שהדין דין אמת דהרי משנה מפורשת ביומא דנמכרין לגננים הרי דמותר לסחור בו ותמהני מהפר"ת איך לא זכר ראיה זו והיה הדין רופף בעיני' (ועיין קונטרס אחרון להפרי חדש מ"ש על דברי הב"ה סי' י"א ע"ש בסופו ובתב"ש) אך הטעם שנתן דהוקש למים לפענ"ד לא היה צריך לזה דהטעם פשוט דהרי דוקא דבר המיוחד למאכל הוא דאסור לסחור בו ועיין בסי' קי"ז ובש"ך ס"ק א' ולפ"ז דם דהוא מדברים שנפשו של אדם קצה בהם ופשיטא דאינו מיוחד למאכל ובזה ודאי מותר וכיון שא"צ להטעם הלז ממילא נסתר בנינו ואין מקום לקושייתו. אך עדיין יש ראיה דאינו רק מדרבנן דהרי המשנה למלך והפר"ח הקשו בשם התויו"ט דאיך קאמר הש"ס בבכורות דף וא"ו ודלמא לסחורה והא להס"ד דאמ"ה מן התורה איך מותר לסחורה אם נימא דהוא מן התורה ומ"ש המלמ"ל ובפר"ח דמיירי בנזדמנו זה דחוק וכמ"ש הנוב"י שם וע"כ צ"ל כמ"ש הנוב"י ליישב דאמ"ה אתקש לדם ודם מותר וכ"כ בגליון המשניות בשביעית שם בשם הרב מוהרש"ח ז"ל ובין שיהיה הדם מותר מטעמא דידי או מטעמא דהפר"ת עכ"פ מותר הדם א"כ אמ"ה אתקש לדם ולפ"ז יקשה מאי פריך הש"ס שם למאי הלכתא אתקש אבמה"ח לדם הא נ"מ לענין סחורה. אך זה אינו דהא באמת חלב מותר והש"ס קאי לפי הס"ד שם דאסור משום אמ"ה: