שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ט״ז (ב׳)

הנה בתוס' בחולין דף צ"ו ד"ה פלניא דהא דמחזירין שט"ח ע"י סימנים אף דאי אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא לא קטלינן ליה הוא משום דשטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן בסימנים משא"כ להוציא ממון ע"י סימנים לא מהדרינן: והנה ביאור כוונתם נראה לפענ"ד דהנה סימנים שאינם מובהקים והם סימנים אמצעיים פשיטא דאי אפשר לומר דהם ודאי מורים שזה האיש קנה החפץ הלז בבירור ורק דעפ"י הרוב מי שיש לו סימן הנ"ל היא היא דעפ"י הרוב לא שייך שיזדמן שיהיה עוד איש בסימנים האלו ולפ"ז כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ פשיטא דאין מוציאין ממון בסימנים שאינם מובהקים ביותר (ועיין בפני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות דף כ"ב) והנה זה דוקא להוציא מחזקה דחזקת ממון אלים ביותר אבל כשאינו בא להוציא פשיטא דמועיל סימנים אף בממון וז"ב מאד. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה מיושב היטב מה שהאריך בקצה"ח סי' רנ"ט להקשות על הש"ך דכתב בסימן רצ"ז דבסימן מובהק ביותר מוציאין ממון וכ"כ הריטב"א והוא נגד דברי התוס' הנ"ל. ולפמ"ש אתי שפיר דבסימן מובהק ביותר דהוה כעדים ואינו רוב כ"א בירור גמור פשיטא דגם התוס' מודים דמוציאין ממון. ובזה יש לומר דלכך טב"ע עדיף ולולא דחיישינן באבידה למשקר היינו מוציאין ע"י טב"ע ובשו"ת עבוה"ג סי' ק"י רצה להוציא ממון ע"י טב"ע משום דבשלמא בסימנים אמרינן שפיר ניהו דעפ"י הרוב הוא אותו האיש אבל כיון שיש בנמצא במיעוטו עכ"פ שיש איש אחד שיש לו סימן הנ"ל א"כ אין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ בטב"ע דאם מכירין אותו בטביעות עין שיש בו שזה האיש הנ"ל א"כ לא שייך גביה רוב ומיעוט דלפי אותו טביעות עין שיש לו באותו האיש הוא בודאי אותו האיש בבירור מהראוי להוציא ממון דלא שייך בי' רוב או מיעוט וכעין זה כתב התומים בקונטרס תקפו כהן לענין הדיינים דאזלינן בתר רובא ולא שייך אין הולכין בממון אחר הרוב דלפי דעת רוב הדיינים איו בו שום פקפוק שהדין הוא כן ואף מיעוט אין בו ע"ש וה"ה בזה. איברא דלפ"ז צריך להבין למה אם אתו סהדי ואמרו פלניא דהאי סימנא לא קטלינן לי' והא בד"נ אזלינן בתר רובא ומהראוי להרוג אותו. והנראה לי בזה דהנה באמת נסתפק הש"ס פרק בן סורר אי אזלינן בתר רובא בד"נ משום דכתיב והצילו העדה והיינו דבעינן דבר ברור ביותר וכל מה דאפשר להציל מצילין וכיון שכן כיון דבאמת זה אינו דבר ברור וניהו דבכל רובא אזלינן בתרי' היינו משום דילפינן מקרא בחולין דף י"א ועיין בחידושי הר"ן בסנהדרין שם אבל בכה"ג ללכת עפ"י סימנים לא ידענו מקרא בזה אמרינן דלא אזלינן בתר רובא כהאי וז"ב לדעתי. ובזה נראה לי מ"ש העבוה"ג שם ראי' דלא אזלינן בתר טביעת עינא מהא דכתב רש"י בסנהדרין דף ס"ד גבי מסית דמדליקין לו את הנר שיראנו ולא מועיל טב"ע דקלא. ולפמ"ש אתי שפיר דבד"נ דכתיב והצילו העדה פשיטא דלא סמכינן ע"ז ואף בטביעת עינא לא קטלינן דאין לנו בזה מן הכתוב ואף דבמסית קי"ל דל"צ לזכות ולא כתיב והצילו גביה היינו דוקא כל שכבר ידענו שזה המסית א"צ לזכות ולחפש אחר זכות אבל כל שלא ידענו שזה המסית פשיטא דנצטווינו והצילו העדה דלא ידענו אם הוא המסית כלל וז"ב. ובזה י"ל דלכך בשאר חייבי מיתות אין מכמינין משום דבזה שייך והצילו העדה ול"מ הכמנה ובעי התראה ממש אבל במסית כל שראו אותו וידעו שזה המסית שוב אין מצווין על הצלתו וז"ב. ובזה יש ליישב מה שהקשה בקצה"ח סימן רנ"ט מהא דאמרו בב"ב דף קכ"ח דהי' יודע בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא דשמואל אמר כשר דאפשר דמכוין מצרנהא הרי דמועיל סימן מדה ומשקל להוציא ממון ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דאין מועיל סימנים הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וכאן דמכוין המצרנהא א"כ אין בו ספק כלל ואזלינן בתריה דהוא אומר שאין בו ספק כלל ובפרט שחברו העד אמר ג"כ עד כאן הרחיב והגביל וא"כ פשיטא דהוה בירור ובכה"ג אזלינן בתר רובא בלא"ה כיון דעכ"פ ע"י העד השני אתרע חזקת השני דעכ"פ עד אחד הוה לענין שבועה ומהימן אף דבקרקע לא שייך שבועה עכ"פ מגרע החזקה ובכה"ג ודאי אזלינן בתר רובא וז"ב וראיתי בקצה"ח סי' פ"א ס"ק י"ג שנסתפק ג"כ אי מהני טביעות עין דקלא והביא ג"כ דברי רש"י בסנהדרין גבי מסית וכבר כתבתי דד"נ שאני ואף טביעת עין לא מהני והא דאמרו בחולין דף צ"ו דאילו אמרו טביעות עינא אית לן בגויה קטלינן ליה היינו שם שרצו להרוג אותו והתרו בו פשיטא דהכירו אותו היטב ודברו עמו שפיר יש לומר דסמכינן ע"ז וגם דאמרינן דכל ישראל בחזקת כשרות ובודאי זהו שיצא מחזקת כשרות אבל שם בהכמנה לסמוך על טביעת עין דקלא פשיטא דלא קטלינן בשביל זה וז"ב וראיתי להקצה"ח שם שכתב בשם ר"ת והמרדכי דהבינו דיודע בעדות קרקע ונסתמא דאין הפסול משום דפסול בגופו בשביל שנסתמא רק משום דלא יוכל לכוין היטב ע"ש ולדעתי צ"ע דכיון דעכ"פ ידע מעיקרא לא גרע מידיעה שלא בראיה דכשר בד"מ כמ"ש בחו"מ סי' צ' ועיין בש"ך ותומים שם ומכ"ש בכה"ג דמקודם ראה היטב וע"כ משום דפסולו בגופו הוא דפסלינן הא כל שאין פסולו בגופו היה כשר וסמכינן אסימנים וגם שטחת לשון הסוגיא בב"ב שם מורה כן וצ"ע עוד י"ל דלכך ל"מ סימנים להוציא ממון ומכ"ש בד"נ כיון דהוה סימנים שאינם מובהקים א"כ יוכל האיש לעשות כן בערמה ולדמות עצמו בסימנים לאיש אחר וידמו העדים שזה הלוה או הרוצח וכדומה לכך לא סמכינן ע"ז. ובזה ממילא מבואר דלכך בסימן מובהק סמכינן ע"ז דבסימן מובהק שלא נמצא באלף אנשים כיוצא בו איך יוכל לדמות. ובזה מיושב ג"כ מהך דב"ב דשם כשראה העדות כשהיה פקח רק שנסתמא אח"כ אמרינן שפיר דיוכל לכוין המצרים ובזה שפיר סמכינן על הסימנים דלא שייך הטעם הנ"ל ובלא"ה יש לומר דלכך לא סמכינן אסימנים דכיון שיש בנמצא שגם אחר יהי' לו הסימנים א"כ ל"מ בד"נ דהו"ל התראת ספק דיוכל אח"כ להכחיש ולומר דאחר היה ולא התיר עצמו למיתה אלא אף בד"מ כל שלא נגמר העדות בשעת ראיה דהיה יכול להכחיש וגם העד לא ידע על מי הוה העדות רק אח"כ אמרו שהאיש אשר יש לו סימנים אלו הוא שעשה הדבר הזה וא"כ כל שלא נגמר העדות בשעת מעשה וגם דהעדים גופייהו הי' יכולין לומר דלא כוונו עדותן על האיש הנ"ל בכה"ג אינו מועיל העדות ועיין בכריתות דף י"ב ומ"ש שם התוס' ישנים וכאן עדיף טפי ודו"ק ועיין בשבות יעקב ח"א סי' ק' דדעתו דטביעת עינא דקלא מהני בד"מ והשיג על העבוה"ג הנ"ל ומצאתי בשערי משפט סי' ל"ה בסופו שהשיג ג"כ על העבוה"ג הנ"ל וכבר קדמו בשבות יעקב הנ"ל. ומ"ש הקצה"ח בסי' רצ"ז שבריטב"א כתב כדבריו דסימן לא מועיל להוציא ממון ע"ש הנה אין מהריטב"א ראיה דהוא מיירי מסימן שאינו מובהק דבזה מועיל במציאה וע"ז נסתפקו בב"מ אי סימנים דאורייתא אבל בסימן מובהק פשיטא דמועיל אף בממון להוציא עי"ז דהרי סימן מובהק הוה כעדים וכמ"ש הב"י באהע"ז סי' י"ז להוכיח דסימן מובהק הרי הוא כעדים ומועיל בגט להוציא מחזקת א"א והא דלא מוקי הריטב"א הא דאמר גבי ר' מיאשא והוא דאית לי' סימנא בסימן מובהק היינו משום דהוא מפרש דשני הטעמים צריכי ובסימן מובהק אף באמיד מוציאין דהוה כעדים ממש וכן מצאתי בהדיא בשיטה מקובצת בכתובות דף פ"ה אחר שהביא דברי הריטב"א הביא בשם תר"י שכתב בהדיא דבסימן שאינו מובהק מיירי דסימן מובהק ודאי מועיל והמעיין שם יראה להדיא דגם הריטב"א מיירי בסימן שא"מ וכן נראה ראיה מהא דקי"ל בחו"מ סימן מ"ט ס"ח דאם הי' משולשין יכתבו סימן והוא מב"ב דף קע"ג ופירשב"ם יכתבו סימן יוסף בן שמעון שהוא גוץ או לבן וכו' הלוה וכו' הרי דמוציאין ממון עי"ז ואף דארוך או גוץ לא מקרי סימן כלל ועכ"פ סימן מובהק ודאי אינו לענין עגונה כמבואר בסימן י"ז היינו דשם יש להסתפק על כל העולם כלו וא"כ יש הרבה ארוכים או גוצים ואינו סימן אבל כאן שהוא בין שני אנשים פרטים ששמותם יב"ש בזה ודאי מועיל גם סימן הלז ועכ"פ מבואר דמוציאין ממון ע"י סי' וז"ב. וצ"ע בהא דאמרו בב"ק דף ק"ד דאין משלחין מעות בדוקני ובסי' קכ"א ס"ג ובש"ך שם ודו"ק ועיין בחו"מ סי' שנ"ג לענין מכיר כליו וספריו דבסימן יכול להוציא כליו ודו"ק. ובאמת שלפענ"ד אם בסימן מובהק מוציאין ממון לפענ"ד תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם מחזירין לרמאי עפ"י סימן מובהק או דבעי עדים דוקא דאם נימא דע"י סימן מובהק מחזירין לרמאי והוה כעדים פשיטא דמוציאין ממון ע"פ סימן מובהק דהרי ברמאי דבעינן עדים ואפ"ה מועיל סימן מובהק אף דשם לא מקרי מוציא גמור מכל מקום הא ברמאי בעינן עדים ועיין בטוש"ע חו"מ סי' רס"ז ס"ו ובש"ך שם ס"ק ב' ג' ע"ש היטב. ובאמת שלפענ"ד תמוה מאד דאם נימא דגם סימן מובהק ל"מ אם סימנים דרבנן א"כ הא דאמרו עד דרוש אחיך אותו דרוש אותו אם הוא רמאי דרשהו בעדים וא"כ מה חילוק יש בין רמאי לשאינו רמאי דגם שאינו רמאי אין מחזירין למ"ד סימנין דרבנן אף בסימן מובהק ביותר וע"כ דגם למ"ד סימנין דרבנן עכ"פ סימן מובהק ביותר מחזירין וממילא לרמאי מחזירין בעדים דוקא ולדעתם צריך לפרש דה"ק דרוש אותו אם אולי הוא רמאי ולכך אין מחזירין רק בעדים ועיין בבה"ע ולפענ"ד הוא דוחק. ובזה נראה ליישב קושית התוס' בהא דקאמר הש"ס מאי לאו בסימנים ומשמע דבסימנים מחזירין והרי בדף כ"ח מבואר דאין מחזירין בסימנין ועב"ח סי' רס"ז ובש"ך שנדחקו ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דסימנים דאורייתא א"כ באינו רמאי סגי בסימנין אמצעיים וממילא ברמאי מחזירין בסימן מובהק ביותר שזה הוה כמו עדים ומ"ש במשנה דאף סימנים לא מועילים היינו סימנים אמצעיים ומסימן מובהק לא מיירי כלל דזה הוה כמו עדים וע"ז משני דלא בעדים והיינו דסימן מובהק ג"כ לא מועיל ברמאי וצריך סימן מובהק ביותר וזה ההבדל שבין רמאי לאינו רמאי ודו"ק היטב. וצ"ע דלענין עגונה הוכיח הב"י בסימן י"ז דסימן מובהק לגמרי הוה כעדים והרי לענין אבידה דקיל דאף למ"ד סימנים לאו דאורייתא מחזירין בסי' שאינו מובהק כמ"ש הש"ך ס"ק ג' ואפ"ה סימן מובהק לא הוה כעדים ושם בעגונה הוה כעדים כי לא עיינתי היטב. והנה לכאורה רציתי לומר דלכך ל"מ סימנים להוציא ממון משום דסימנים לא עדיפי מרוב וכמ"ש הפ"י בק"א לכתובות דף כ"ב גבי הבא עלי' באשם תלוי קאי ע"ש ולפ"ז הא אין הולכין בממון אחר הרוב ובזה אתי שפיר סברת התוס' בחולין דף צ"ו דלכך מחזירין השטר בסימנים משום דאין אדם מוחזק בו והיינו דכל הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב משום חזקת ממון וכאן לא שייך חזקת ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום חזקת ממון וכאן לא שייך חזקת ממון דאין אדם מוחזק בהן ובזה יש ליישב קושית הקצה"ח מהך דב"ב דף קכ"ח בהי' פקח ונסתמא דכשר להעיד משום דאפשר דקא מכוין מצרנהא הרי דמועיל סימן להוציא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם דהיה בשעת העדות כשר וראה היטב ולא הוציא ע"י סימן וא"כ עכ"פ אתרע חזקת ממונו של זה דאם נימא דמכוין שוב אינו מוציא דכבר נקנה לזה מכבר וא"כ בכה"ג שהספק בהקרקע (או דדלמא) אם מכוין היטב שוב אינו מוציא ע"י עדותם וא"ל דאכתי הספק על העד אם מכוין ע"י הסימן שוב מוציא ע"י עדותו דז"א דעכ"פ מה שמוציא אינו עפ"י הסימן רק דאם אמת הדבר שוב כבר נקנה הוא לו ולא אברי סהדי אלא לשקרא וא"כ אינו מוציא ממון ע"י עדותו רק דע"י עדותו מברר שכן הוא ובכה"ג מועיל הסימן להחזיק הדבר אשר היה. איברא שלפ"ז שוב לא פריך הש"ס מהא דתחלתו וסופו בכשרות. דהא באמת הסי' לא מועיל ורק שע"י עדותו מברר הדבר ואינו רק גילוי מלתא בעלמא וא"כ אינו ענין לתורת עדות וע"כ דמתורת עדות מוציאין הדבר ושוב יקשה דהא בסימנים אין מוציאין ממון. ובזה אפשר ליישב דברי ר"ת שכתב ראיה מדברי הש"ס מדאפריך לה הך דמכוין ע"י הסי' ש"מ דאינו מועיל סימן רק טביעת עינא ותמה הקצה"ח דהא קושית הש"ס הי' מטעם אחר משום דאין תחלתו וסופו בכשרות ולפמ"ש א"ש דאם נימא דע"י סימנים הוא והרי ע"י סימן אין מוציאין ממון ע"כ משום דזה הוא רק מברר הדבר וא"כ שוב אין מקום לקושית הש"ס וע"כ דע"י סימנים לא מועיל להוציא וזה מקרי מוציא ודו"ק היטב. אמנם בכ"ז העיקר לפענ"ד דבסימן מובהק דהוה כעדים עדיף מרוב והפ"י לא כתב רק בסימן אמצעי ולא בסי' מובהק וכבר הארכתי בדברת הפ"י בתשובה אחרת לענין אתרוגים המורכבים ודו"ק וגם מה שהאריך שם הקצה"ח אי סומא פסול הגוף עיין ערכין דף ח"י ובמקום אחר הארכתי. אחר כמה שנים מצאתי בתומים סי' ע"ב ס"ק נ"ג לענין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר שגם דעתו שאף בסימנים מובהקים אין להוציא רק ע"י טביעות עין וכתב שהאריך בזה בסי' רצ"ז ולא זכינו לאורו שם אבל באמת לכאורה פשטת לשון התוס' בב"ב דף מ"ו ע"א ד"ה הא שפירשו דעדים ראו סימנים ולא הכירו בט"ע משמע לכאורה דל"מ אף סימנים מובהקים ואנן מכריחין להראות החפץ שיכירו ע"י טביעות עין כמ"ש רבא שם שפיר אמר לך ראה תנן אבל באמת אני ביארתי בתשובה אחת לענין עגונה דברי התוס' דמיירי בסימנים שאינם מובהקים וא"כ להוציא אינם נאמנים וכמ"ש התוס' ובזה ביארתי כל הסוגיא וע"כ דברי הש"ך נכונים לפענ"ד. אחר זמן רב מצאתי בשיטה מקובצת ב"ב דף קכ"ח גבי הא דאמר אפשר דמכוין מצרנהא דכתב שם בשם עליות דר"י דבסימן מובהק מועיל אף בממון ולבסוף דבריו כתב שיש לומר דמכל מקום להוציא ממון אינו מועיל והש"ך והקצה"ח לא ראו זאת ודו"ק ועיין בהה"מ פי"ג מגזילה כתב בה"ג ד"ה והרמאי וסי' כאלו הוה דאורייתא כנזכר למעלה ברמאי חיישינן וכוונתו לסימן מובהק ביותר דהוה כעדים מה"ת מכל מקום לענין רמאי חיישינן וצריך עדים וזהו שיטת הרמב"ם הנ"ל וכן הבין הלח"מ אבל דברי הכ"מ שם בהלכה ה' תמוהים במה שהקשה על הה"מ ובאמת הה"מ פי"ג מגירושין כוון לסימנים מובהקים ביותר דזה הוה כעדים והם מה"ת וז"פ ובלא"ה קצת מגומגם לשונו כאשר יראה המעיין. ולענין אי מועיל סימנים דרבנן באיסורי דרבנן כבר האריכו בזה האחרונים בתשובותיהם. והנה הביאו ראיה משו"ת הרא"ש הקשה בהא דקאמר הש"ס בחולין דף ע"ט כדעיילית לי עייל לי הנך דדמיין אהדדי ש"מ סימנים דאורייתא והקשה לשיטת הרמב"ם דטמא עם טמא אין כאן רק כלאים דרבנן א"כ סמכינן על סימנים דרבנן ומזה הוכיחו דבדרבנן סמכינן אדרבנן ולכך במים שאל"ס דאינו אסור רק מדרבנן סמכינן על סימנים ע"ש והנה לכאורה לא דמי דשאני הך דהרא"ש דשם כיון דאינו אסור רק מדרבנן שפיר המנוהו רבנן בדרבנן ע"י סימנין דרבנן אבל לענין אשת איש להתיר ע"י סימנים דרבנן הא הרמב"ן והר"ן בחידושיהם בחולין שם כתבו בהא דדייק הש"ס ש"מ סימנים דאורייתא ופירש"י דה"ה לאבידה והקשו דשאני אבידה דאימא מחזי חזי או כסומא בארובה ולפ"ז כיון דיש לחוש שמא חזי הסימנים ולכך סימנים דרבנן מנ"ל דבאיסורין דרבנן מהמנינן ליה ודלמא אוקמוהו אדאורייתא וחיישינן דלמא מחזי חזי וחז"ל העמידו דבריהם על ד"ת. אך זה אינו דלענין עדות אשה דהאמינו חז"ל ע"א וסמכו על דייקא ומנסבא או מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי וכיון דלא שייך חשש דמשקרי רק משום דשמא אין הסימן אמת וע"ז שפיר יש לומר דבדרבנן סמכינין על סימנים דרבנן וז"ב. ובזה מיושב מה שהאריכו אא"ז המג"ש בשו"ת פ"י סי' ז' ח' והגאון בעל אבן העוזר בש"ע דפוס אמשטרדם כפי שהובא באחרונים להקשות מהא דכתבו התוס' מיבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרו סימנים שכתבו ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים וקשה מה קושיא הא שם מיירי במים שאל"ס דאינו רק דרבנן וסמכינן על סד"ר וראיתי בכמה שו"ת שטרחו ליישב בזה. והנה בראשית ההשקפה רציתי לומר דשם כיון דנשים במים שאל"ס הו"ל כע"א שוב הו"ל איסור תורה דאשת איש וכן מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ב' שכ"כ אך באמת עדן יש לפקפק דכיון דעכ"פ מהמנינן ליה שנטבעו במים שאל"ס ניהו דאומרים בדדמי וסברו שנטבעו ולא נטבעו ע"כ מים שאל"ס גופא אינו רק חשש דרבנן ובדרבנן סמכינן על סד"ר. אך לפמ"ש אתי שפיר דשם כיון דחיישינן למשקר וס"ל דנטבע ואומר בדדמי שוב חיישינן דמחזי חזי או כסומא בארובה משום דחושב שבודאי נטבעו ולא סמכינן על סימנים מובהקים ובסימן מובהק ל"ש כסומה בארובה או מחזי חזי דלא יראה בזמן מועט סימן מובהק כ"כ וע"כ לומר כן דאל"כ קשיא על הרמב"ן והר"ן שכתבו דבאבידה חיישינן לשמא אמר כסומא בארובה או דמחזי חזי וקשה דא"כ סימן מובהק דכ"ע מודו דמועיל כמ"ש ה"ה וכל הפוסקים ועיין בב"י אהע"ז סי' י"ז באורך ובשו"ת פ"מ הנ"ל ואיך מועיל וע"כ דבזה לא חיישינן שלא יזדמן שיראה סימן מובהק כ"כ אם לא שבאמת ראה וידע היטב וז"ב והן נסתר בזה כל דברי הקצה"ח סי' רנ"ט ע"ש ודו"ק. עכ"פ זה ודאי דבדרבנן סמכינן על סימנים דרבנן. והנה הפ"י שם ובשו"ת פ"מ הנ"ל הביאו ראיה מהא דאמרו בב"מ מצא חביות של יין אם רוב העיר נכרים אסור בשתיה בא ישראל ונתן סימן מותר ואיך סמכינן על סימן דהא סימנים דרבנן וע"כ דסימנים דרבנן מועיל לענין יין נסך דרבנן ע"ש. ובאמת שעדיין יקשה הא כיון דרוב עכו"ם א"כ הרוב מורה שהוא עכו"ם ואיך מועיל סימן דרבנן להוציא מכלל הרוב שהוא עכו"ם והוא ניסך מסתמא. אך לפמ"ש אתי שפיר דכיון דשם לא שייך חשש דלמא מחזי חזי דלענין האיסור ע"א נאמן באיסורין וגם לברר הרוב מתוך המיעוט נאמן ע"א כמ"ש הר"ן בקידושין פ"ג וא"כ שפיר מהמנינן למי שאמר סימן ואי דגוף הסימן הוא רק מדרבנן ע"ז שפיר מהימן בדרבנן. ובזה מתיישב ג"כ מה שהאריך הנו"ב בתשובתו בסי' ל"ג בקונטרס עגונות להקשות לשיטת הב"י בתשובה דאף בכלים דלא מושלי אינשי כל שסימנין דרבנן לא מועיל דעכ"פ סימן מובהק לא הוה וא"כ הדר יקשה קושית הש"ס בב"מ חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן ולא שייך לשנויי בעדי אוכף דגם עידי אוכף לא מועיל כיון דחיישינן לשאלה ובחידושי כתבתי ישוב נפלא באריכות ואכ"מ. אך לפמ"ש אתי שפיר כיון דכל הטעם דסימנים דרבנן דחיישינן דלמא מחזי חזי ולפ"ז בעידי אוכף דלא שייך מחזי חזי דע"ז נאמנים העדים בעדותן וא"כ שוב הו"ל כסימנים מובהקים ושפיר מהמני ויש להאריך בזה ואכ"מ: