שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן קל״ד (י׳)

והנה במ"ש למעלה לענין מומר להלוות בריבית דעכ"פ וחי אחיך עמך בודאי לא שייך דאין מצווין להחיותו ולפ"ז צריך ביאור אם נימא דאסור להלוותו רק שא"צ להשיב יקשה לפמ"ש הרמב"ם בפ"א מתמורה ה"א דלכך בתמורה לוקין משום דלאו כולל יותר מעשה דבציבור עובר ואם המיר אין תמירתו תמורה א"כ שוב הלאו דריבית שכתבו הטעם דאין לוקין מפני שניתן להשבון ולפ"ז במומר כולל הלאו יותר מהעשה הן אמת דגם העדים והסופר עוברים ובידם אין להשיב ועכ"פ אינם לוקים ועיין במלמ"ל פ"ד ממלוה ה"ו וצ"ע בזה ובאמת דברי הרמב"ם אינם מוסכמים ועיין מלמ"ל פ"ג ממלוה ה"ד ולפמ"ש בתשובה ליישב יש ליישב גם כאן ואכ"מ. שוב בבואי הביתה ראיתי כי זכרוני כזב לי במ"ש בשם הא"מ דהא"מ לא כתב מטעם זה רק דתלוי אם הוא אחי' בירושה וזה דבר זר לפענ"ד. והנה במ"ש למעלה בשם הדג"מ דלבנו של הלוה אינו מחוייב להחזיר נראה לפענ"ד דבזה יש הבדל דלמ"ד דריבית קצוצה יוצא בדיינים מטעם דוחי אחיך עמך א"כ לבנו של הלוה אינו מחוייב להחזיר אבל לר"י דריבית קצוצה אין יוצא בדיינים והיינו מטעם דכיון דהלוה ג"כ עשה איסור ע"כ לא הקפידה תורה על ממונו של זה ולכך א"י בדיינים א"כ יש לומר להיפך דזה דוקא להלוה אינו חייב להחזיר דהוא עשה איסור וקנסו התורה ג"כ ובאבק ריבית דהלוה אינו עובר הא גם המלוה לא עשה רק איסור דרבנן לכך אינו יוצא בדיינים וא"כ זהו להלוה בעצמו אבל לבנו כיון דלבריה לא קנסי כדאמרו בכמה מקומות ולכך לבנו חייב להחזיר וא"ל דהא כבר עבר הלוה ולא ניתן להשבון ואיך יוציא ממנו דזה אינו דיש לומר דכל שהלוה תבעו בחיי' ומת א"כ שוב לבנו מחויב להחזיר דמטעם מחילה ומתנה ל"ש דהא זה באמת תובעו רק שהתורה לא צותה להשיב אבל עכ"פ להבן מחוייב להחזיר וז"ש רש"י ע"כ ריבית קצוצה וכופין אותו להחזיר אם תבעו בחיי' והיינו דשם קאי אליבא דרבא דס"ל כר"י וכמ"ש למעלה וא"כ א"י בדיינים אמנם היינו להלוה גופא אבל לבנו מחוייב להשיב והט"ז דקדק מזה דאינו חייב רק בתביעה ולפמ"ש יש לומר דלמ"ד דיוצא בדיינים אף בלי תביעה הב"ד יכולין לכופו שיחזיר אבל למ"ד דאינו יוצא בדיינים א"כ אם לא תבעי בחיי' למה יחזיר להבן דהא נתן לו במתנה ומחל לו וע"כ פירש שזה תבעי רק שאינו יוצא בדיינים ולא הי' כח ביד ב"ד לכופו אבל להבן מחוייב להחזיר דהא אגלי דעתי' דנתן לו בתורת ריבית בשביל הלואה ולא בתורת מתנה ולכך כשתבעו יחזיר להבן. ובלא"ה יש לומר דכל שאינו יוצא בדיינים שוב הוה יאוש והוה כמו בהיתירא אתי' לידי' דהא א"י בדיינים ולכך בעינן תבעו ולא נתייאש ודו"ק היטב: