שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן ק״ל (ב׳)

והנה הרמב"ם כתב בפ"ח משכירות הי"ג דלכך אם אמר אם אוביר אשלם במיטבא דחייב ולא הוה אסמכתא מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי הוא כאסמכתא אלא אמר אשלם במיטבא ולפיכך גמר ושעבד עצמו משא"כ כשהתנה מאה דינרין הרי"ז אסמכתא ומדבריו למדנו שהחילוק בין מטבא לאלפי זוזי שכל שאינו קוצב רק שישלם במטבא בודאי גמר בלבו להקנות. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דפריך בב"מ דף ע"ג ע"ב ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא וקשה טובא הא באמת הא דאמר ר"ח דמשלם כדקא אזיל אפרוותא דנהר שפט הקשו הקדמונים הא לא הוה רק מבטל כיסו של חבירו דפטור וכתב בשטה מקובצת בשם הריטב"א דזה הוה כמו ערב דמשלם שנתערב והדבר תמוה דא"כ מאי אמר הש"ס דהוה אסמכתא הא בערב לא שייך אסמכתא דכל ערב אסמכתא ואפ"ה קנה וכבר נשאלתי בזה מהחריף השנון מוה' מאיר בראם נ"י והארכתי בזה בתשובה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי ערב בדבר שא"ק לא מהני כמבואר בסי' קל"א סי"ג והסמ"ע שם כתב דכ"ע מודו בזה אף החולקים על הרמב"ם בדבר שא"ק כאן בערב בדבר שא"ק כ"ע מודים וא"כ כאן דהוה דבר שא"ק דע"כ הוה דבר שא"ק דהא מדמי ליה אח"כ לאם אוביר אשלם במיטבא בע"כ מיירי שלא קצב הדבר וה"נ מה דאזל בפרוותא דנהר שפט אינו דבר הקצוב ומקרי אסמכתא וע"ז פריך דאדרבא כיון שא"ק והוא משלם במיטבא לא שייך אסמכתא וע"ז משני דכל דאינו בידו אף בזה שייך אסמכתא. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הרא"ש על הרי"ף דכל דנתבטל אמירתו שוב בטל אף לגבי מה שראוי לשלם במיטבא ולפמ"ש אתי שפיר דהרי באם אוביר הוה עכ"פ ערב דאלמלא זה היה משכיר למקבל או לאריס אחר שיזרענו חטים ולא יובירו ולא גרע מנתן לו מעות על חמרא דכתב הריטב"א דחייב מתורת ערב וכיון שכן כל שלא נתחייב לשלם אלפא זוזי רק במיטבא ניהו דבטל אמירתו הרי עכ"פ נתחייב מתורת ערב ולענין במטבא הוה בידו כדאמרו בדף ע"ג התם בידו וא"כ שוב חייב מתורת ערב וז"ב ודו"ק היטב כי נכון ויש להביא קצת ראי' להרי"ף מהא דפריך על ר"א ומ"ש מהא דתנן אם אוביר אשלם במיטבא והקשה בשטה מקובצת דמה קושיא והא במטבא ג"כ אסמכתא רק שדורשין לשון הדיוט וכתב לפרש דאמאי לא תקנו גם בהא ולפמ"ש יש לומר דהכי מקשה דהרי בהא דמחייב לשלם כדאזל בנהר שפט כבר כתבתי שהקשו הקדמונים דהא הוה מבטל כיסו של חבירו וכתבו דמיירי שהתנה לשלם ולפ"ז יש לומר דמשמע לי' להש"ס דזה מחייב עצמו לשלם אלפא זוזא ואנן פסקינן דישלם בנהר שפט דזה מקרי במטבא ור"א אמר דגם זה מקרי אסמכתא ולפ"ז פריך הש"ס דעכ"פ למה לא ישלם במטבא דהא לענין זה נשאר התנאי וכמ"ש הרי"ף וע"ז משני דהתם בידו והכא לאו בידו וגם זה מקרי לר"א אסמכתא וא"צ לשלם כלל אף במיטבא וא"כ מיושב קושית השטה דניהו דאם התנה אשלם במטבא מקרי ע"כ אסמכתא וצריך להתנות ולכתוב בפירוש היינו בלא התנה לשלם אלפא זוזי אבל בהתנה לשלם אלפא זוזי נשאר התנאי קיים עכ"פ לענין לשלם במטבא כנ"ל ע"ד הפלפול. אבל אינו נראה דבאמת לא עדיף מאלו התנה לשלם במיטבא דא"מ לשיטת השיטה הנ"ל בשם רה"ג ובאמת שכן נראה מהרמב"ם דל"מ מה שדרך לכתוב דאף אם לא כתב יהי' ככתב כמ"ש התוס' והרא"ש בהמקבל דף ק"ז זה ודאי לא נכון וכמ"ש דמלשון הרמב"ם וכה"ג בשיטה לא נראה כן ומכ"ש בהתנה אלפא זוזי דבזה בטל התנאי דיהי' מועיל לענין לשלם במיטבא דזה ודאי אינו מסתבר אבל מ"ש למעלה אתי שפיר ודו"ק היטב. ואגב אומר דמדברי התוס' שכתבו דהלוקח יכול לחזור ויאמר איני חפץ במעט מקח אבל עכ"פ יכול ליקח בע"כ של מוכר ומזה מבואר דהמוכר א"י לחזור ובאמת מדברי הפוסקים לא נראה כן ועיין מלמ"ל פי"ב מהלכות זכייה ומתנה הי"ג ובמחנה אפרים וצ"ע בזה. ומיהו יש לחלק דכאן המוכר רוצה לחזור מהמקח ויש לו למכור כל המכר ואינו רוצה שייך לומר דלא יהא חוטא נשכר לכך לא יוכל לחזור עכ"פ מערבון שכבר קנה כנגדו. ובגוף הספק בנאמנות כבי תרי דלא מועיל אחר מתן מעות אי מועיל עכ"פ לענין נאמנות סתם לפענ"ד נראה להביא ראיה ע"ד פלפול מהא דאמרו בקידושין דף מ"ג וכן בד"מ וס"ל דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים ומיגו דיכלו למימר אהדרינהו ללוה יכולין לומר פרענו למלוה וקשה אכתי ניחוש דלמה נתנו העדים נאמנות ללוה שיהי' נאמן נגדם וא"כ לא יוכלו לטעון פרענו ללוה ובפרט כיון דמסרו להם עדים א"כ עדים יכולין להעיד שנתנו לו נאמנות א"כ שוב לא מהמני וא"ל דיש להם מגו דאי בעי מכחשו הנאמנות דזה אינו דהא יש עדים דהאמינוהו ולא שייך מגו ועיין סי' ע"א בסמ"ע ס"ק ה' ואף אם נימא דליכא עדים מ"מ כאן אם נתנו נאמנות ע"כ נאמנות כבי תרי דאל"כ הא הם יש להם נאמנות כבי תרי דהא מיגו דיכלו לומר פרענו למלוה נאמנים וע"כ דנתנו לו נאמנות כבי תרי ובנאמנות כבי תרי דעת הסמ"ע שם דל"מ מגו וע"כ צ"ל דכיון דנתן הלוה להם בתורת שליחות ופקדון שיתנו להמלוה א"כ הוה כמו שלא בשעת מתן מעות דלא שייך האי הנאה דהמני' והלוה לו דהא באמת אינו מגיע להם שום טובה דנתן להם להחזיר למלוה ול"מ ולפ"ז אם נימא דעכ"פ נאמנות סתם היה שוב עכ"פ מיגו לא שייך דטפי ניחא להם לטעון פרענו למלוה מלטעון אהדרינהו ללוה דבאמת נתנו לו נאמנות וצריכין להכחישו והנאמנות דאף דהם בי תרי מכל מקום כל דיכולין לטעון שנתנו למלוה ודאי טוב להם יותר וע"כ דל"מ כלל ומיהו לפמ"ש הסמ"ע שם דבפקדון ודאי לא שייך מגו א"כ היה מקום לדחות והי' מקום ליישב דברי התוס' שם במ"ש דנאמנים לומר פרענו במיגו דהחזרנו ללוה ולא קאמר במגו דנאנסו ועיין מהרש"א ולפמ"ש הי' מקום להאריך ואכ"מ: