שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ג׳ סימן י׳ (ב׳)

ובזה ישבתי לנכון מה שמקשה המ"ב סימן ל"א דלר' חנינא דאמר בתר בטל אזלינין מה פריך הש"ס בדף ק"ח בחולין שם חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא והו"ל מין במינו הא החלב הנבלה אי אפשר שתעשה כשחוטה דהא משקין לכי מסרחי ל"ש משקין עלה וכמ"ש במנחות דף כ"ב בתוס' שם וא"כ לר' חנינא דאזיל בתר בטל הו"ל מין בשאינו מינו ודלמא רב כוותיה ס"ל ולפמ"ש אחי שפיר דא"כ יקשה היאך אמר רב חתיכה עצמה נעשה נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן והא אם בתר בטל אזלינן בב"ח אי אפשר שתהיה כמוה דהוא מהנקברין ואפרן אסור וע"כ דרב חסדא ס"ל דאזיל בתר מבטל ושפיר פריך חלב אמאי אסור ודו"ק. אך אי קשיא הא קשיא הא דפריך בדף צ"ט מאי אריא כי נתן טעם בחתיכה אפילו לא נתנה טעם נמי ומאי קושיא והא הנבילה גופא ל"מ אסרה דרב כרב חסדא ס"ל דאזיל בתר מבטל וא"כ כאן הנבלה בעצם א"א שתעשה (רק) כמו החתיכה שקבלה טעם וא"כ לכך בעי שתקבל טעם ומצי המבטל להיות כמותה והיא קושיא נפלאה. ולכאורה רציתי לומר דקושית הש"ס הוא דכיון דלר"י בעצמו כתבו התוס' בנדה שם דלא ס"ל הך דר"ח כלל א"כ בכל ענין הוה מין במינו ורב דס"ל כר"י גם הוא ס"ל כן. ובזה מדוקדק הא דאמר רב כמאן אמר לשמעתי' כר"י דס"ל מין במינו לא בטיל מאי ארי' וקשה למה מקשה דאמר לשמעתי' כר"י יהיה האומר מי שיהיה הא עכ"פ זה ודאי דמחמת מב"מ לא בטל הוא דאתי עלה כמו דאמר בהדיא מפני שהן מינה וקשה מאי אריא כי נתן טעם וכו' והיא דקדוק עצום. ולפמ"ש אתי שפיר דרק מחמת דס"ל כר"י הוא דקשה כנ"ל דלר"י בעצמו אין חילוק כלל. ובזה מדוקדק ג"כ בדף ק"ח דאמר כהאי לישנא ול"ל זאת וכעת לא ראיתי מי שהתעורר בזה ולפמ"ש אתי שפיר דגם שם יקשה דלא היה מב"מ לר"ח וגם לר' חנינא דהא הוה מהנקברין ולכך אמר דכר"י ס"ל ודו"ק שוב מצאתי אחר כמה ימים בכו"פ סימן צ"ח ס"ק ה' שהקשה כעין קושיתי ושמחתי. אך בגוף הקושיא שהקשיתי נראה לי ליישב דקושית הש"ס בדף צ"ט כך אזלא דהנה התוס' שם ד"ה כשקדם וסלקו הקשו דל"ל דנתן טעם בחתיכה אפילו לא נתן טעם נמי דהא במינה אוסרת בכל שהו ע"ש אך לפמ"ש אתי שפיר דשפיר הצריך ליתן טעם בחתיכה דאם לא היה נותן טעם בחתיכה והי' ששים לנגד החתיכת נבלה א"כ שפיר היה בטל דלר"ח כיון דבתר מבטל אזלינן וכאן הוה מבטל מין בשא"מ דהחתיכה של נבילה עם הנבילה שקבלה טעם הו"ל מין בשא"מ דלא אפשר שתהיה כמותה ממש דזה היתר וזה איסור ולפ"ז כיון דמיירי בשקדם וסלקו א"כ פשיטא דהיתה היתר ממש כל שנתבטל ממש דמין בשא"מ דבטל בששים נעשה היתר א"כ ניהו דנגד החתיכות אחרות הו"ל מין במינו דגם הם יכולין לקבל טעם איסור כמו הוא מכל מקום לא תוכל לאסרם דכבר נעשה היתר ושפיר צריך שיהיה בה טעם ולא היה כדי לבטל דאז נעשית איסור ותוכל לאסור באחרים דנגד החתיכות האחרות הו"ל מין במינו וז"ב. ומעתה זה לפי מה דמסקינן דמיירי בשקדם וסלקו אבל להס"ד דלא מיירי בשקדם וסלקו שפיר פריך מאי אריא כי נתן טעם אפילו לא נתן טעם היינו דלמה לי שתתן טעם באותה החתיכה הראשונה דא"ל דאם לא נתן טעם היתה היתר ממש דזה דוקא כשקדם וסלקו ואין איסור בעין אז כיון דהיה ששים בה נגד האיסור הו"ל מין בשא"מ ונעשית היתר דמ"ש אבל אם הוא עדיין בעין דלא שייך ביטול נגד האיסור כשהוא בעין שפיר יכולה החתיכה שקבלה טעם ממנה לאסור האחרות דהו"ל נגד האחרות מין במינו ולא שייך בזה שנעשית היתר כ"ז שהחתיכה היא בעין היתה נאסרת ולא שייך ביטול וז"ב. ובזה י"ל דמה דמשני רבא אפילו תימא לא קדם וסלקו הו"ל מין ומינו ודבר אחר וכו' סליק את מינו דהיינו שאם לא נתן טעם היה החתיכות האחרות מבטלת החתיכת נבילה בעצם דלענין זה הו"ל מין בשא"מ דלא יוכלו להיות כנבלה בעצם והמינו דהיינו אותה החתיכה שקבלה טעם הוה אמרינן סליק אבל כשנתן טעם שוב הו"ל החתיכה שקבלה טעם מין במינו עם החתיכות האחרות ולא בטיל אבל כשלא קבלה טעם אז הי' מבטל הנבלה בעצם ולא הי' נשאר איסור כלל וא"צ לדוחק של רש"י דמיירי דברוטב אין כדי לבטל שניהם והרוטב היא הא"מ. מיהו י"ל דעדיין צריכין אנו לפירושו של רש"י דכיון דלא סלקו לא שייך ביטול דמכל מקום האיסור בעין וצ"ע בזה. עכ"פ הקושיא מיושבת על נכון ודו"ק היטב כי חריף הוא. ובגוף קושיות האלו שהבאתי דמאי קאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה גבי בב"ח והא אי אפשר לבטל להיות כמבטל דהא הוה מהנקברין הנה לר"י בעצמו לשיטתו אין התחלה לקושיתו דהא הוא ס"ל בתמורה דף ל"ד דאם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף את הנקברין רשאי וא"כ כאן אפשר לבטל להיות כמבטל דהא אם ישרפנו יהיה מותר להנות באפרו דהנשרפין אפרן מותר. ומיהו צ"ע בזה דניהו דר"י מתיר לשרוף אבל במה יתיר את האפר ואפשר כיון דהוה לדידיה מצוה יותר לשרוף כדי שלא יהנה בהן הוה כמו נשרפין דנעשה מצותו וצ"ע בזה אך אף אם נימא כן אליבא דר"י מה נענה לרב דס"ל ג"כ כר"י בזה דחתיכה נעשיה נבילה ואוסרת כל החתיכות הא בזה לא מצינו שיסבור כר"י דיכול לשרוף הנקברין. ולכאורה יש ליישב הקושיא באופן אחר דהנה באמת כאן לענין אותה החתיכה הנאסרת מחמת שקבלה טעם אפשר להיות כהיתר אם יבא עליו שא"מ ג"כ ושא"מ רבה עליו ומבטלו ואם נימא כאביי דלא אמרינן סליק א"כ שפיר הוה מין במינו עם החתיכות וא"ל דלא אפשר להיות כהיתר דז"א דהא באמת יוכל להיותה היתר ע"י דא"מ ירבה עליו ומבטלו אך לרבא דאמרינן סליק את שא"מ ממנ"פ לא חשוב מינו דאם ירבה עליו שא"מ שוב נימא סליק ואם לא ירבה עליו שוב הוה מין בשא"מ דלא אפשר לבטל להיות כמבטל. ובזה הנה מקום אתי ליישב הא דאמרו בדף ק"ח ע"א מכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר"י והאמר רבא קסבר ר"י כל מין ומינו וד"א סליק וכו' והדבר תמוה לפענ"ד דלפמ"ש התוס' בדף צ"ט ע"ב ד"ה סליק לחלק דע"כ לא אמרינן סליק רק היכא דמינו לא נאסר רק מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכ"מ שישנו היתר ולפיכך שייך לומר סליק אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים איך שייך לומר סליק. והנה דבריהם סתומים וחתומים. וביאור דבריהם נראה לפענ"ד דבאיסור והיתר שכל אחד בפ"ע הוא ואף לאחר שנתערבו הוא כל אחד בפני עצמו רק שלא ניכר האיסור ושייך לומר סליק וכעין זה כתבו התוס' ביבמות דף פ"א דלא שייך גבי ב' קופות אתחזיק איסורא ע"ש וביתר ביאור בר"ש בתרומות. ולפ"ז זהו דוקא באיסור והיתר שההיתר היא היתר והאיסור הוא האיסור רק שכעת נתערב ולא ניכר א"כ כל שיש לומר סליק אין כאן איסור אבל בדף ק"ח לענין בב"ח שכל אחד בפני עצמו היה היתר רק שבהתחברם יחד אסרה תורה היאך שייך כאן לומר סליק הא רק התחברותם יחד הוא האוסר וכל שנסלק הרי אין כאן שום איסור והיא הערה גדולה לדעתי וצריך ביאור דברי הש"ס דאיך פשיטא להו דגם בכה"ג אמר רבא ולפמ"ש אתי שפיר דממנ"פ מקשה הש"ס דאם לא נימא סליק בב"ח א"כ לא הוה כאן מין במינו בב"ח דהוא מהנקברין דאי אפשר לבטל להיות כמבטל וע"כ דמשכחת לה שיהיה היתר ע"י דנימא סליק וכיון דנימא סליק שוב אין כאן מין במינו כלל ודו"ק היטב. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו דהיה לו לפריך מדר"י גופא דלקמן אמר בברייתא הך לישנא דרב כאן והי' לו לפריך מדרבא דאמר דלר"י דבכה"ג אמרינן סליק ולפמ"ש אתי שפיר דבדר"י יש לומר דגבי בב"ח באמת לא אמרינן סליק ומטעם שכתבתי דהתחברותם הוא אסור וא"ל דא"כ ממילא הוה מין בשא"מ דזה אינו דלר"י לשיטתיה דיכול לשרוף הנקברין א"כ בלא"ה ל"ק הקושיא הנ"ל וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא דבר מחודד והקב"ה חדי בפלפולא ובד' בטחתי כי האמנם שהוא על דרך הפלפול בכ"ז יש בו סברות נכונות בכל מ"ש ויש לו פנים בהלכה ת"ל. והגיע לידי ספר כסא דהרסנא וראיתי בסימן ג' בבשמים ראש שהקשה לרב חסדא דאמר דאזל בתר מבטל דאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה והקשה דהא אפשר שתעשה נבילה כגון שקבלה טעם מהאיסור הנבלה ונעשה נבילה ע"ש. והנה כבר כתבתי דזה לא נקרא מין במינו היא נבילה בעצם וזה אינו רק נבלע האיסור ולא נקרא מין במינו בזה וכפי הנראה גם ש"ב בעל כסא דהרסנא מחלק כן וע"ש שהרגיש קצת בפרט אחד בדברי לעיל אלא שלסבת קיצורו לא יכולתי לעמוד על דבריו: